Page 46 - josephus_volume_two
P. 46
הקיסר לשלום הקרבן ביטול
לדבריו נשתמר בגניזה נוסח קדום של הסיפור במקורו .מנדל הבחין בגרסה זו בשני רבדים :סיפור עממי,
ותוספת בית מדרשית הנוגעת לחלקו של ר' זכריה בן אבקולס .הסיפור העממי סּוּפר בארמית ארץ־
ישראלית ובו שני חלקים -הסיפור עצמו ופתגם הסיום' :היא דא דביריאתא אמרין :בין כמצא ובין
כמצורא חרב מקדשא' .כאשר הגיע הסיפור העממי לבית המדרש נוספו לו עוד שני משפטים בעברית.
באמצע הסיפור נתחב המשפט' :והיה שם ר' זכריה בר אבקליס שהיה ספיק בידו למחות ולא מיחה'.
בסוף הסיפור הובאו דברי התוספתא בשבת' :אמר ר' יוסי עינותנותו שלר' זכריה בר אבקליס היא שרפה
את ההיכל' .שני המשפטים תלויים זה בזה .הראשון מציין את חטאו של ר' זכריה בן אבקליס ,והאחרון
מתאר את העונש על חטא זה.
מנדל טוען בצדק שיש לנתח את הסיפור העממי בנפרד מהתוספת הבית מדרשית .לדבריו ,השתלשלות
גרסת איכ"ר הייתה כך :בשלב הראשון רווח פתגם עממי ' -בין כמצא ובין כמצורא חרב מקדשא' .פתגם
זה התייחס כנראה לקומפסוס בן קומפסוס ,שהיה מנהיג יהודי טברייני פרו־רומי .כוונת הפתגם הייתה,
לדעת מנדל ,שהמרד נכשל בגלל מנהיגים פרו־רומיים דוגמת קומפסוס .במרוצת הזמן נשתכח ההקשר
המקורי של הפתגם ,שני המרכיבים של שם האיש הופרדו ונעשו לשני אנשים ,וסיפור הסעודה והקרבן
נוצרו כפרשנות מבארת לפתגם .לדעת מנדל יש להבין את ההתרחשויות בסעודה ובמקדש כשני צדדים
של אותו המטבע .סיפור הסעודה הוא טרגדיה אישית המתחילה בטעות וממשיכה בחשד ,איבה ונקמה.
הסעודה היא פרדיגמה לסיפור הקרבן המתרחש במישור הלאומי .בר כמצורא יצר אי־הבנה בין שליח
המלך לכוהן ,וזו הובילה לחשד ,לנקמה ולחורבן .לדברי מנדל ,הסיפור מביע 'הבנה עמוקה של מערכת
יחסים מסובכת בין עמים ,ותיאור מציאותי של התהליך שבו המשעבד והמשועבד יכולים להגרר ליחסי
איבה ולמלחמה מבלי שמעשים פרובוקטיביים ממשיים קדמו למצב זה' .כאמור ,זהו גופו של הסיפור
העממי ללא התוספת של חכמים .לדבריו סיפור זה כבר היה מוכר לתנאים ,שהרי ממרת הסיום בבבלי
היא' :תניא אמר רבי אלעזר בא וראה כמה גדולה כחה של בושה שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא
והחריב את ביתו ושרף את היכלו' (בבלי ,גיטין נז ע"א) .בממרה זו אין זכר לאחריותו של ר' זכריה בן
אבקולס .בבית המדרש הארץ־ישראלי נוסף המשפט על ענוונותו של ר' זכריה בן אבקולס על פי
תוספתא שבת ,ככל הנראה בשל מוטיב הסעודה המשותף הן לתוספתא והן לסיפור בר כמצורא .מנדל
מציין שמשפט זה עומד בניגוד לכוונה המקורית של הסיפור ,שהיא להאשים את בר כמצורא בחורבן .
מנדל ,אגדות החורבן ,עמ' ,145הערה .22 8 1
המונח 'סיפור עממי' כוונתו ל'סיפור עם' כמקובל בחקר הפולקלור ,בעיקר בעקבות מחקרה של גלית חזן־רוקם ,רקמת 8 2
8 3
החיים ,על הסיפור העממי באיכה רבה. 84
מנדל ,אגדות חורבן ,עמ' .150ראו גם הנ"ל ,מרכז ,עמ' .34 85
עלי יסיף כבר עמד על קיומם של רובד עממי ורובד בית מדרשי בסיפור קמצא ובר קמצא בתלמוד הבבלי (הוא לא עסק
בגרסת איכ"ר) .לדבריו ,יסיף ,סיפור העם העברי ,עמ' ,157הפולמוס ההלכתי בבית המקדש הוא תוספת בית מדרשית. 8 6
מנדל ,אגדות החורבן ,עמ' ,149הערה .31מנדל מייחס את הממרה לר' אלעזר בן שמוע ,בן הדור הרביעי לתנאים ,או
לר' שמעון בן אלעזר ,על פי חלק מכתבי היד (וט .)140ישראלי הממקמת את היווצרות האגדה בבית מדרשו של ר' יוחנן
טוענת שבעל הממרה הוא ר' אלעזר בן פדת ,תלמידו של ר' יוחנן (ישראלי־טרן ,אגדות החורבן ,עמ' .)22בהעדר תמיכה
כלשהי לממרה זו מעדי הנוסח ,קשה לקבל את דבריה.
מנדל ,אגדות החורבן ,עמ' .147מנדל מסתפק בביאור המונח 'ענוותנות' על פי התוספתא ומפרשו כהססנות וחוסר
אחריות מנהיגותית (שם ,עמ' .)145-144נראה שמנדל גם אינו תומך בזיהוי זכריה התלמודי עם זה שאצל יוספוס (שם,
עמ' .)143
585
