Page 48 - josephus_volume_two
P. 48

‫הקיסר לשלום הקרבן ביטול‬

         ‫הוא בנו של הכוהן הגדול חנניה בן נדבי‪ ,‬והוא היה מנהיג המרד בשלביו הראשונים‪    .‬קרוב לוודאי שבני‬
         ‫משפחתו הקרובה של אלעזר לא נמנו עם תומכיו‪    ,‬אבל מעורבותו במרד מלמדת שחלקים באצולה‬
         ‫הכוהנית הצטרפו לתנועת ההתנגדות לרומא‪    .‬על אלו יש להוסיף את קבוצת 'המשרתים במקדש'‬
         ‫(‪[ τοὺς κατὰ τὴν λατρείαν λειτουργοῦντας‬מלח' ב ‪ ,)]409‬שכללה מן הסתם לא רק את הכוהנים‪,‬‬
         ‫אלא את כל מי שקשור לפעולת המקדש ובכלל זה הלויים‪ .‬בקטע הבא קובע יוספוס שהללו לא נשמעו‬
         ‫לכוהנים הגדולים ולנכבדי העם מפני שהם בטחו במספרם הרב (‪ ,)τῷ σφετέρῳ πλήθει‬ושיתפו פעולה‬
         ‫עם 'הנועזים שבמהפכנים' (‪[ τὸ ἀκμαιότατον τῶν νεωτεριζόντων‬שם ‪    .)]410‬יש לשים לב שהקבוצה‬
         ‫הראשונה מאופיינת באופן פונקציונלי‪ ,‬ואילו הקבוצה השנייה על פי הנטייה האידאולוגית‪ .‬נראה לי‬
         ‫שכאשר יוספוס מתייחס מיד לאחר מכן לקבוצה בשם ‪( στασιασταί‬מורדים [שם ‪ )]411‬הכוונה לשתי‬
         ‫הקבוצות שבפסקה הקודמת‪    .‬לפיכך סבירה מסקנתו של שטרן‪ ,‬שהשפעתו של אלעזר הייתה מעבר‬

                          ‫לחוגי הכהונה והמקדש‪ ,‬וחלה גם על הקבוצה שבהמשך מכונה אצל יוספוס 'קנאים'‪   .‬‬

     ‫מידת מעורבותו של אלעזר בן חנניה במרד תלויה באופן שאנו מבינים פעולות נוספות המיוחסות לאדם ושמו אלעזר‬                              ‫‪	90‬‬
     ‫ובהן לחימה בחיילי אגריפס (מלח' ב ‪ ,)424‬הריגת מנחם ואנשיו (שם‪ )443 ,‬והמצור על חיילי המשמר הרומי ורציחתם‬                           ‫‪9	 1‬‬
     ‫(שם ‪ .)454-451‬רוב החוקרים מניחים שמדובר באלעזר בן חנניה‪ ,‬אולם ייתכן שחלק מהפעולות האמורות נעשו בידי‬
                                                                                                                                      ‫‪9	 2‬‬
                    ‫אלעזר בן שמעון‪ ,‬הנזכר כמנהיג הקנאים מעט בהמשך (שם ‪ ,)564‬וראו אילן ופרייס‪ ,‬שבע‪ ,‬עמ' ‪.209-203‬‬
     ‫אביו‪ ,‬חנניה‪ ,‬ויתר בני משפחתו של אלעזר ובהם אחיו (שמעון) ודודו (חזקיה) התנגדו ככל הנראה למרד‪ .‬על חנניה וחזקיה‬                     ‫‪9	 3‬‬
     ‫מספר יוספוס שנרצחו בידי מנחם ואנשיו (מלח' ב ‪ .)441‬שמעון בן חנניה עמד בראש המשלחת שלאחר ביטול הקרבן‬                               ‫‪	94‬‬
     ‫ביקשה מפלורוס לפעול נגד המורדים (שם‪ ,)418 ,‬אם כי יוספוס אינו מציין שחנניה‪ ,‬אביו של שמעון‪ ,‬אכן היה כוהן גדול‪.‬‬                     ‫‪	95‬‬
     ‫לחנניה היה כנראה עוד בן‪ ,‬ששמו נזכר על ידית כד שנמצאה במצדה‪ .‬על סמך הממצא הארכאולוגי וסיפור אלעזר ביקש‬
     ‫מיכאל וייז‪ ,‬רעם בתאומים‪ ,‬עמ' ‪ ,102–51‬לטעון שחנניה בן נדבי היה אחד מראשי הסיקריים והתעתד לעבור למצדה‪,‬‬
     ‫היכן שכבר שהה בנו עקביא‪ .‬כמעט כל החוקרים דחו השערה זו‪ ,‬אך סביר להניח שבקרב משפחתו של חנניה היו חילוקי‬
     ‫דעות פוליטיים‪ ,‬שבצוק העתים העמידו אחים מול אחים ובנים נגד אבותיהם‪ .‬לדחיית השערתו של וייז ראו אשל‪ ,‬כוהנים‬
     ‫גדולים‪ ,‬עמ' ‪ ,503-502‬הערה ‪ ;31‬ונדרקאם‪ ,‬כוהנים גדולים‪ ,‬עמ' ‪ .463-460‬על המתח והיריבות במשפחת חנניה ראו‬
     ‫גודמן‪ ,‬מעמד‪ ,‬עמ' ‪ ;160-159‬פרייס‪ ,‬ירושלים במצור‪ ,‬עמ' ‪ .39-38‬עם זאת ראו לאחרונה דברי קנת אטקינסון‪ ,‬יוספוס‬

        ‫וארכאולוגיה‪ ,‬עמ' ‪ ,358-357‬המסתייג מדברי יוספוס לאור הממצא הארכאולוגי‪ ,‬ונוטה במידת מה לשחזורו של וייז‪.‬‬
     ‫שטרן‪ ,‬מחקרים‪ ,‬עמ' ‪ ;290-289‬כהן‪ ,‬יוספוס בגליל‪ ,‬עמ' ‪ ;186-184‬שוורץ‪ ,‬יוספוס‪ ,‬עמ' ‪ ,84‬והערה ‪ ;103‬פרייס‪ ,‬ירושלים‬
     ‫במצור‪ ,‬עמ' ‪ ;34-27‬מק'לרן‪ ,‬זמנים‪ ,‬עמ' ‪ .277-272‬ראו במיוחד את ההסבר החברתי־הפוליטי של גודמן‪ ,‬מעמד‪ ,‬עמ'‬
     ‫‪ 160-153‬לכך שחברי המעמד השליט‪ ,‬שעמם נמנה אלעזר בן חנניה‪ ,‬נטו לצאת נגד רומא‪ .‬נגדם טוען מייסון‪ ,‬סתירה‪ ,‬עמ'‬
     ‫‪ ,177-173‬שתיאורו של אלעזר הוא ספרותי מעיקרו ולא היסטורי‪ ,‬ובנוי על פי דפוסים מוכרים בהיסטוריוגרפיה היוונית־‬
     ‫הרומית‪ ,‬ועל כן הוא משתלב היטב במבנה הסיפור של יוספוס ואין לראות כאן סתירה לטענתו העקרונית שהאצולה‬
     ‫היהודית התנגדה למרד‪ .‬ואולם היא הנותנת; ככל שאנו מניחים שדמותו של אלעזר עוצבה מחדש בידי יוספוס‪ ,‬יש בכך‬
     ‫כדי לקרב אותנו למסקנה‪ ,‬שאין מדובר רק בצעיר חמום מוח‪ ,‬אלא שהוא אכן מייצג תחושות ואנשים רבים גם בקרב‬

                                                                                    ‫המעמדות הגבוהים ומשפחות הכהונה הגדולה‪.‬‬
     ‫שתי הקבוצות הללו מופיעות שוב באופן מובחן‪ :‬יוספוס כותב שבעימות עם הכוהנים הבקיאים במסורת האבות לא האזינו‬
     ‫המהפכנים לדבריהם (‪ )προσεῖχεν δὲ οὐδεὶς τῶν νεωτεριζόντων‬ואילו המשרתים במקדש לא הסכימו (לדבריהם) [נ"א‪:‬‬
     ‫לא נכחו כלל] (‪[ ἀλλ᾽ οὐδὲ προσίεσαν‬בחלק מהנוסחים‪[ οἱ λειτουργοί ]προσῄεσαν :‬מלח' ב ‪ .)]417‬ואולם על פי חלק‬
     ‫מכתבי היד צריך לגרוס ‪ ,οἱ λῃστρικοί‬משמע הליסטים או הפושעים לא נכחו כלל‪ ,‬וראו מלחמת היהודים‪ ,‬מהדורת מייסון‪,‬‬

                    ‫עמ' ‪ ,318‬הערה ‪ .2623‬ראו גם מק'לרן‪ ,‬זמנים‪ ,‬עמ' ‪ ,275–274‬אם כי לא ברור אם הוא מודע לבעיית הנוסח‪.‬‬
     ‫לביטוי ‪ στασιασταί‬ככינוי כללי למורדים באשר הם ראו רג'ק‪ ,‬יוספוס‪ ,‬עמ' ‪ .93‬ואולם ראו את דיונו של מק'לרן‪ ,‬זמנים‪,‬‬

                                                                                                                        ‫עמ' ‪.275–274‬‬
     ‫שטרן‪ ,‬מחקרים‪ ,‬עמ' ‪ ;290-289‬זאת בהתאם לעמדתו העקרונית‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,299–277‬שהקנאות כאידאולוגיה דתית־‬
     ‫פוליטית וכהתארגנות חברתית כבר הייתה קיימת מראשית המאה הראשונה לספירה‪ .‬גישה זו רווחה שנים רבות במחקר‪,‬‬

‫‪587‬‬
   43   44   45   46   47   48   49   50   51   52   53