Page 51 - josephus_volume_two
P. 51
רחש ןב ריאמ
נפתח בסיפור הסעודה .מקורו העממי של הסיפור ניכר לא רק מלשונו ,אלא גם מכך שבכל הסיפור
אין כלל נוכחות של חכמים .בעל הסעודה הוא מגדולי ירושלים ויחד עמו מסבים האורחים .במקדש
נמצא רק הכוהן בלי אזכור של חכם כלשהו לצדו .כן אין בסיפור שום היבט הקשור לעולמם של חכמים.
אין בו דרשות או ציטוט מפסוקים ,ואין בו התייחסות לענייני הלכה 1 .לסיפור נוסף פתגם 'בין כמצא
ובין כמצורא חרב מקדשא' .סביר להניח שגם פתגם זה לא יצא מחוגי החכמים 1 .כפי שציין מנדל,
הפתגם נספח לסיפור ואינו חלק אינטגרלי ממנו ,ועל כן יש להבין את הסיפור בפני עצמו ולאחר מכן
את הפתגם בזיקה לסיפור .מנדל הציע פרשנות סטרוקטורליסטית ,שבמרכזה ההקבלה בין דחיית בר
כמצורא מהסעודה לבין דחיית הקרבנות בידי הכוהן.
הניתוח המבני שהציע מנדל עוסק בעיקר בסצנה הראשונה (הסעודה) והשלישית (המקדש) ,ובכך
הוא מחמיץ את הציר הכרונולוגי .סצנת הסעודה נפתחת כאשר כבר יש שנאה בין בר כמצורא לבעל
הסעודה .טעותו של השמש מביאה שנאה זו לידי ביטוי קיצוני ופומבי .לעומת זאת ,כפי שמציין מנדל
עצמו ,אין שנאה כבושה בין יהודי ירושלים למלך .אדרבא ,המלך דוחה את דברי השטנה של בר כמצורא.
השוני במצבי הפתיחה מחייב תהליך של שינוי שיגרום למלך לנקום ביהודים ,ולכך מוקדשת הסצנה
השנייה המתרחשת בבית המלך .בר כמצורא טפל האשמת שווא על היהודים' :אילין קורבניא דאת
משלח להון -אינון אכלין להון' (הקרבנות הללו שאתה שולח להם ,הם אוכלים אותם) .חשדו של
המלך אכן התעורר והוא שולח קרבן למקדש .כעת נצטרך בר כמצורא לבסס את החשד ,והוא פסל את
הקרבן .ואכן שליח המלך שב ודיווח' :ההיא מילתא דאמר לך ההוא יהודאה קשיט הוא' (הדבר שאמר
לך אותו היהודי אמת הוא) .ובעקבות כך' :מיד שלח ואחריב היכליה' (מיד שלח והחריב את ההיכל).
הסיפור נע על ציר היסטורי מובהק מהמוקדם למאוחר ,וכל שלב בעלילה הוא סיבת השלב הבא.
השנאה בין בעל הבית לבר כמצורא גורמת לביושו .הבושה מובילה את בר כמצורא להטיל חשד ביהודים,
ומימוש החשד גורם למלך להחריב את המקדש .נקל לראות שמתחת לציר העלילתי יש סיפור של חטא
ועונש .הסעודה הראשונה חושפת לא רק את השנאה בין בר כמצורא לבעל הסעודה ,שכבר הייתה
קיימת ,אלא גם ובעיקר את היחסים העכורים בתוך החברה הירושלמית .העונש כנגד החטא החברתי־
המוסרי משולם באותו המטבע :בר כמצורא מקלקל את הסעודה המשותפת של בני ירושלים והשלטון,
המתבטאת בהעלאת קרבן קבוע ,ובכך מביא לידי אבדנה של החברה .פרשנות זו מתאשרת מההקשר
הרחב שבו נמצא המעשה.
ענת ישראלי כתבה ש'האגדה משובצת במדרש בתוך שרשרת סיפורים על מנהגיהם האנינים של
אנשי ירושלים בענייני סעודה' ,אולם היא הפריזה בקבעה ,שזו 'מתארת חברה שבעה ומסואבת השקועה
102אמנם בנוסח הגניזה נאמר שבר כמצורא נתן 'מומין דלא מנכרין' ,והדבר מתקשר לדיון בהבדל שבדיני מומין בין קרבנות
גויים לקרבנות יהודים (בבלי ,גיטין נו ע"א ,וראו גם בבלי ,עבודה זרה נא ע"א ,והדיונים אצל לוין־כ"ץ ,קמצא ,עמ' ,39
הערה ;18רובינשטיין ,סיפורים תלמודיים ,עמ' ,350–349הערה .)31בנוסח הדפוס ובמהדורת בובר הנוסח הוא' :קם הוא
בליליא ועשאן כלן בעלי מומין בסתר' .ייתכן לפרש כאן 'סתר' בדומה למומין שאינן ניכרין ,אך ייתכן גם שזהו תיאור של
ביצוע המעשה .מכל מקום ,בניגוד לבבלי ,אין באיכ"ר דיון על טיבו של המום ,וברור שעל פי החלטת הכוהן הקרבנות
פסולים.
1 03האופי העממי של הפתגם ניכר בלשון ההצעה' :היא דא דביריאתא אמרין' (היא זו שהבריות אומרות) .מצב זה מאפיין
דרשות רבות באיכ"ר ,שיש בהן רובד עממי שעּוּבד ולוטש עם כניסתו לכור היצירה של חכמים .נושא זה עומד במרכז
ספרה של גלית חזן־רוקם ,רקמת חיים ,וראו במיוחד בפרק המבוא.
590
