Page 55 - josephus_volume_two
P. 55
רחש ןב ריאמ
ואת האחריות שהסיפור מטיל עליהם .ישראלי ,ובמידת מה גם מנדל ,טענו שהבבלי מתייחס בשלילה
למרד והעדיף להתמקד בבעיות הפנימיות של החברה היהודית על פני עיסוק בעימות היהודי-רומי.
בניגוד לגישות אלו אבקש לטעון שהקריאה הצמודה ביוספוס ,שהוצעה לעיל ,מאפשרת להתבונן מחדש
בסיפור הבבלי ולעמוד על נקודות הקרבה בינו לבין הדיווח של ההיסטוריון היהודי.
ראשית ,יש לשים לב שהבבלי מודע לחלוטין לאופי הפוליטי של הסיפור .כזכור ,אין באיכ"ר זכר
למודעות כזאת של גיבורי הסיפור ,ואפילו בר כמצורא מאשים את היהודים בביזוי קרבנות המלך ולא
במרד מדיני 1 .אבל הבבלי שם בפי בר קמצא את המילים' :מרדו בך יהודאי' -האשמה מדינית חד־
משמעית ,והקיסר מעמידה מיד למבחן .השאלה האם היהודים מורדים או אינם מורדים נשמעה גם מפי
אגריפס עם סיום נאומו' :תוכלו להפריך את הטענה שאתם מורדים ברומאים רק אם( '...מלח' ב .)403
בשני הסיפורים היחס לקרבן הקיסר הוא המכריע את הדילמה 1 .
אף שהחוקרים ראו בוויכוח בין ר' זכריה בן אבקולס לבין החכמים ביטוי למגמה ה'בבלית' המעמידה
במרכז את התורה וההלכה ואינה מודעת לכוחות המדיניים ,מסתבר שדווקא בגרסה זו ניכר דמיון
לדיווחו של יוספוס .כזכור ,יוספוס מספר על ויכוח פומבי שנטלו בו חלק נכבדי הפרושים וכוהנים
בקיאים במסורת האבות .הטענות שעלו במהלך הוויכוח -חלקן בעלות אופי דתי ונגעו להיתר קבלת
קרבנות/מתנות מן הגויים וחלקן בעלות אופי מדיני -דומות לטענות הנשמעות בסיפור הבבלי .חכמים
מעלים את אותה הטענה הפוליטית שהעלו נכבדי העם והכוהנים הגדולים אצל יוספוס' :סבור רבנן
לקרוביה משום שלום מלכות' .גם הרצון להרוג את בר קמצא נובע מחשש מפני ההשלכות המדיניות
החמורות העלולות להיות לדחיית הקרבן לשלום הקיסר .מנגד יש גם צד הלכתי ,הבא לידי ביטוי אצל
ר' זכריה בן אבקולס -איסור הקרבן מטעמים הלכתיים ,ומטעמים כאלו גם אסור להרוג את בר קמצא.
גישתו העקרונית של ר' זכריה דומה לזו של אלעזר בן חנניה .גם על פי יוספוס ,אלעזר בן חנניה לא אסר
את הקרבן לשלום הקיסר ,וודאי שלא העלה שום נימוק מדיני או אידאולוגי נגד רומא וקיסריה .אלעזר
בן חנניה טען שיש איסור לקבל קרבנות מן הנכרים ,ולדברי שוורץ היה איסור זה ידוע ומקובל על הכול,
ממש כשם שגם החכמים בבבלי הסכימו שאין בעלי מומין קרבין על גבי המזבח 1 .ביטול הקרבן לשלום
הקיסר מוצג כתוצאה של קביעה הלכתית עקרונית הן אצל ר' זכריה בן אבקולס והן אצל אלעזר בן
חנניה.
בשולי הדברים יש להעיר ,שיוספוס ממקם את הוויכוח בשער ניקנור שבחצר המקדש .בבבלי לא
מסופר היכן התרחש הדיון בין חכמים לר' זכריה בן אבקולס ,אך מעורבותם של חכמים בנעשה במקדש
מלמדת על קרבה מהותית גם אם לא בהכרח על נוכחות פיזית .החוקרים ציינו דווקא את המוטיב הזה
כביטוי ל'בבליזציה' של הסיפור ,שהרי רק הבבלי ,הרואה בחכמים את מנהיגי החברה ,יניח שעבודת
117אכן קריאת הסיפור על רקע דברי פילון ,כנזכר לעיל ,מלמדת שהאשמה זו (ביזוי הקרבנות) ,כמוה כהאשמה בחוסר
נאמנות ואף במרידה במלכות ,אולם כל עוד לנגד עיני הקורא מצויים רק דברי איכ"ר ,אין הוא יכול להסיק שמטרת בר
כמצורא הייתה להאשים את היהודים במרד ,אלא בביזוי המלכות.
118אמנם הביטוי 'מרדו בן יהודאי' עשוי להיראות טופוס ספרותי בלבד משום שהוא מופיע גם בשני הסיפורים הבאים (טור
מלכא וביתר) ,אבל אין בכך כדי לבטל את המשמעות הפוליטית הברורה שיש לו .חשוב מכך ,בשני הסיפורים הבאים
הטענה 'מרדו בך יהודאי' חותמת את הסיפור .הקיסר מקבל את הדיווח ויוצא למלחמה ('אתא עלייהו') ,אך רק בסיפור
שלנו הטענה 'מרדו בך' עומדת לבחינה כמו בסיום נאומו של אגריפס.
119שוורץ ,מחקרים ,עמ' .115-114על איסור קבלת קרבנות מן הנכרים לשיטתו של שוורץ ראו לעיל ,הערה .101
594
