Page 19 - etmol_132
P. 19

‫בית־הכנסת ובית המגורים של הרבי בסדיגורה‬  ‫וכך תואדה החוויה של הענקת הפדיון והפתקאות לצדיק‬
                                                                    ‫משה מצ׳יצ׳לניק‪ ,‬נכדו של ד׳ משה צבי מסאוודאן‪:‬‬
‫לשלום‪ .‬כשזכה חסיד לנגוע בר׳ ישראל הוא היה רואה בכך‬                  ‫״הגבאי כתב בגיננו פתקאות )״קוויטלאך״( אל הצדיק‪,‬‬
                                             ‫זכות נדירה‪.‬‬            ‫שיבקש רחמים על בני חיי ומזוני ועל גשמיות ורוחניות —‬
                                                                    ‫וכל המחותנים‪ ...‬צירפו לבקשות כסף במזומן‪ ,‬כל אחד לפי‬
‫בימים רגילים‪ ,‬כאשר הצדיק היה שרוי בביתו‪ ,‬נהגו‬                       ‫בוחו‪ ...‬הרבי קיבל את בקשותינו מידינו ועל הכסף לא‬
‫האורחים הרבים שבאו לחצר לעמוד בכל בוקר בשתי‬                         ‫הביט כמעט‪ ,‬אלא דחפו לקצה השולחן‪ ,‬מקום שם ישב‬
‫שורות לאורך הדרך שהובילה מבית הצדיק אל הקלויז‬                       ‫הגבאי לקבל את הכסף ולסדרו‪ .‬הרבי קרא בקשת בל יהודי‪,‬‬
‫)בית הכנסת(‪ ,‬כדי לקבל שלום מהרבי‪ .‬הרבי‪ ,‬מלווה‬                       ‫נשא עיניו לשמים ובירך את כל אחד ואחד‪ ,‬שיעזור לו ה׳‬
‫בשמשיו הקרובים‪ ,‬פסע עטוף בטליתו ומעוטר בתפיליו‬                      ‫יתברך; ואף מתנות חילק‪ :‬למי מטבע לשמירה‪ ,‬למי קמיע‪,‬‬
‫והושיט את ראשי אצבעותיו לכל אחד ואחד מהאורחים‪.‬‬                      ‫ולמי סגולות ורפואות‪ ,‬אשר ציוה לגבאי לכתוב אותן‪,‬‬
                                                                    ‫כאשר יכתוב הרופא את סמי המרפא שלו‪ .‬במלה אחת‪,‬‬
‫שיחה אישית‬
                                                                              ‫הכל יצאו מאת הצדיק מלאי תקווה ובטחון‪...‬״‬
‫שיאו של המגע האפשרי בין החסיד לצדיק היה במובן‬                       ‫לאחר שהסתיים המפגש‪ ,‬יצא החסיד בתחושה של‬
‫המפגש האישי‪ ,‬שבחסידויות שונות )כגון חב״ד( כונה גם‬                   ‫התרוממות רוח עצומה‪ .‬כספי הפדיון הופקדו בידי הגבאים‬
‫״יחידות״‪ .‬מפגש זה נמשך כמה דקות — אך יכול היה‬                       ‫הנאמנים ואילו הפתקים שהוגשו לצדיק ננעלו בארגז‬
‫להתארך גם לכמה שעות‪ ,‬על פי חומרת העניין או כבוד‬                     ‫מיוחד‪ ,‬ומן הסתם נגנזו או נשרפו לאחר זמן‪ .‬לעתים‪,‬‬
‫החסיד — נועד לכל מי שביקש זאת‪ .‬ואולם‪ ,‬תשומת לב‬                      ‫בעיקר בחגים‪ ,‬גרם ריבוי החסידים להצטברות של כמות‬
‫מיוחדת ניתנה לחסידים ותיקים‪ ,‬שכבר פגשו את הצדיק‬                     ‫פיתקאות עצומה שדרשה את תשומת לב הצדיק‪ .‬על ר׳‬
‫בעבר‪ .‬החסיד או האורח נכנס לחדר בדחילו ורחימו‪ ,‬בירך‬                  ‫ישראל נמסר שנהג לעיין בחופזה בפיתקאות שקיבל‪ .‬פעם‬
‫את הצדיק‪ ,‬הגיש לו את הפיתקה‪ ,‬ואת הפדיון הפקיד‬                       ‫אף פקעה סבלנותו‪ ,‬ב‪ W‬הפתקים הרבים שהציפוהו‪ ,‬והוא‬
‫בתיבה מיוחדת‪ .‬הוא היה יבול לשפוך את לבו בפני הרבי‬                   ‫נזף בחסידיו וטען שבשל כך אין הוא יכול אף לאכול‪ .‬על‬
‫בכל עניין ולבקש את עצתו של הצדיק ואת ברכתו‪ .‬הצדיק‬                   ‫שיטה ״מתוחכמת״ יותר סיפר ר׳ דוד משה מצ׳ורטקוב‬
‫עיין בפיתקה‪ ,‬בירך את החסיד ויעץ לו בעניינים שעליהם‬                  ‫למשמשו האישי‪ ,‬שקבל לפניו על ריבוי הפיתקאות וביקשו‬
‫נשאל‪ .‬יש להדגיש‪ ,‬כי הצדיק והחסיד לא היו אף פעם‬                      ‫״שיאציל זמן יותר מרווח ופנוי לקרותם לפניו״‪ .‬על בקשה‬
‫לבדם בחדר — לצידו של ר׳ ישראל מרוז׳ין‪ ,‬לדוגמה‪,‬‬                      ‫זו הגיב הצדיק‪ :‬״כעת נהיה מוכרחים לעשות העצה מהרב‬
‫עמדו דרך קבע שני משמשים מבין ״המקורבים״‪ .‬הבכיר‬                      ‫הצדיק הקדוש מאפטא‪ ...‬שפעם אחת היו לפניו הרבה‬
‫שבהם היה למעשה המתורגמן‪ ,‬שתיווך בין הצדיק לבין‬                      ‫קוויטליך בראש השנה ויום הכיפורים ולא הספיק לו העת‬
‫כלל החסידים‪ .‬הוא היה אחראי לפרש את הנחיות הצדיק‬                     ‫לקרותם כולם‪ .‬והיה לו‪ ...‬בתי כיסים גדולים במלבושיו‪.‬‬
‫פירוש מעשי ולפרסמן ברבים‪ .‬המשמש השני היה הגבאי‬                      ‫ולקח כל הקוויטליך והניחם בבתי כיסים שלו‪ ,‬וסמך שתי‬
‫הראשי‪ .‬הם ביצעו את הוראותיו של הצדיק‪ ,‬קראו בפניו‬                    ‫ידיו הקדושות על הבתי כיסים‪ ,‬ואמר בלשונו הקדוש‪ :‬אני‬
‫בקול רם מכתבים או פיתקאות וכתבו בנוכחותו פתקים‬                      ‫מברך את כל האנשים של הקוויטליך המונחים פה בבתי‬
                                                                    ‫כיסים שלי‪ ,‬בבני‪ ,‬חיי אריכא‪ ,‬ומזוני רויחא‪ ,‬ושנה טובה״‪.‬‬
                                          ‫ואיגרות בשמו‪.‬‬
‫לאנשים שבאו לחלות את פני הרבי — פשוטים ונשואי‬                                          ‫הפגישה‬
‫פנים כאחד — לא הותר אף פעם לשבת לפני הצדיק‪ ,‬וכל‬
‫רואיו נאלצו לעמוד על רגליהם‪ .‬מעמד זה‪ ,‬וכן גינוני לבוש‬               ‫לטקס ״קבלת השלום״ או ״נטילת השלום״ מאת הרבי‬
‫מיוחדים שנתחייבו מן הכניסה אל הרבי‪ ,‬יצרו תחושה של‬                   ‫ייחסו החסידים משמעות רבה‪ .‬זה היה אות פומבי של‬
‫הכנעה ותלות בצדיק‪ .‬רק צדיקים מפורסמים או אורחים‬                     ‫חיבה וקירבה שגילה הרבי כלפי צאן מרעיתו‪ ,‬ובה בשעה‬
‫מיוחדים במינם נהנו מהזכות לשבת לצידו‪ .‬צדיקים כאלו‬                   ‫ביטוי לכבוד ולכללי נימוס ודרך ארץ שנתקבלו כמחייבים‬
‫נהג ר׳ ישראל גם לנשק‪ ,‬אף שנזהר בדרך כלל ממגע פיסי‬                   ‫בחברה החסידית‪ .‬הטקס הציבורי של קבלת השלום כונה‬
                                                                    ‫ברוז׳ין ״פראווען״‪ ,‬והוא נערך בזמנים ידועים בחדר מיוחד‬
                                              ‫עם הזולת‪.‬‬             ‫שנשא שם זה‪ .‬הוא נועד לכלל החסידים‪ ,‬אך בעיקר‬
                                                                    ‫לחדשים שמקרוב באו ולאורחים לשעה‪ ,‬שזו להם הפעם‬
      ‫ד‪ .‬אסף‪ ,‬הוצאת מרכז‬  ‫לעיון נוסף‪ :‬דרך המלכות‬                    ‫הראשונה לבואם לחצר‪ .‬מפגש זה סיפק את סקרנותם‬
                                         ‫זלמן שזר‪.‬‬                  ‫העצומה של הבאים‪ ,‬שהשתוקקו לחזות בצדיק‪ .‬החסידים‬
‫‪19‬‬                                                                  ‫מצידם לא הסתפקו במעמד הכללי המשותף והשתדלו‬
                                                                    ‫לקבל גם ברכה פרטית‪ ,‬בדרך כלל שעה שהגיע זמנם‬

                                                                                             ‫לעזוב את החצר ולחזור לביתם‪.‬‬
                                                                    ‫כבר ברודין‪ ,‬מקומו הקודם של הרבי‪ ,‬נהגו החסידים‬
                                                                    ‫להיכנס אל חדרו‪ .‬לברכו ולהתברך מפיו‪ .‬החסידים נדחקו‬
                                                                    ‫לחדרו של הרבי‪ ,‬בדרך כלל לאחר תפילת השבת או החג‪,‬‬
                                                                    ‫ונטלו‪ ,‬איש איש בתורו‪ ,‬את ברכתו‪ .‬טקס נתינת השלום‬
                                                                    ‫בחסידות רוז׳ין היה מיוחד במינו‪ ,‬שכן ר׳ ישראל‪,‬‬
                                                                    ‫שאיסטניס היה‪ .‬נמנע ממגע פיסי עם החסידים‪ ,‬ועל כן נהג‬
                                                                    ‫לרפרף קלות על ראשי האצבעות של המושיטים לו את ידם‬
   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24