Page 25 - עת-מול 281

‫(איור‪ :‬צחי פרבר)‬

‫עת־מול ‪281‬‬ ‫״אפילו הרצל לא היה מאמין״‪ ,‬ציור קיר על בית הסוכנות ברחוב קפלן‪ ,‬תל אביב‬ ‫המסע מזרות לבית‬
‫(צילום‪ :‬ד”ר אבישי טייכר‪ ,‬פיקיוויקי)‬
‫באלטנוילנד מוצבים זה מול זה שני מסעות‪ :‬גיבור הספר‬
‫של האתוס האנושי‪ .‬היסודות המבדילים בין בני אדם ובין‬ ‫פרידריך לבנברג‪ ,‬העוזב את העולם המודרני אל אי מבודד‬
‫קבוצות מסולקים מהמרחב הציבורי אל מרחב נסתר — בין‬ ‫באוקיינוס; ודוד ליטבק ומשפחתו העוזבים את העולם‬
‫כותלי הבית או למקום התפילה‪ .‬כבר בתחילת האוטופיה‬ ‫המודרני אל ציון‪ .‬שני המסעות פותחים באותה נקודה‪:‬‬
‫מוגדרת אלטנוילנד כארץ ניסיונית למען האנושות‪ ,‬ואף‬ ‫חוויית הזרות והניכור של היהודי במכורה האירופית שלו‪.‬‬
‫הצלחתה נמדדת באותו פרמטר‪ :‬פעולתה למען מטרות‬ ‫ואולם מנקודה זו ואילך מתהווים לכאורה שני מסעות שונים‬

‫אנושיות נעלות‪.‬‬ ‫לחלוטין‪.‬‬
‫חברי החברה החדשה שקמה באלטנוילנד לא מבדילים בין‬ ‫המסע של לבנברג מתנהל ממציאות של זרות וניכור — מצבו‬
‫בני אדם על בסיס גזע או דת‪ .‬אין משמעות בעיניהם למוצא‬ ‫של היהודי באירופה — אל העמקת הזרות‪ ,‬כמיהה להתרחקות‬
‫או לאמונה של האדם‪ ,‬ולכל אחד שמורה הזכות להצטרף‬ ‫מסביבה אנושית‪ ,‬שפניה אל הים ואל האי המרוחק‪ .‬למסע‬
‫לחברה‪" :‬הוא צריך להיות בן אדם‪ ,‬זה הכול מבחינתנו" (שם‪,‬‬ ‫של דוד ליטבק תכלית שונה‪ .‬כבר בצעירותו היה מעוניין‬
‫להגיע לפלשתינה שכן "זאת הארץ שלנו‪ ,‬שם נוכל להיות‬
‫עמ' ‪.)57‬‬ ‫מאושרים" (אלטנוילנד‪ ,‬תרגמה מ׳ קראוס‪ ,2002 ,‬עמ' ‪ .)34‬מהלכו הפוך‬
‫ערכיה הבסיסיים המוצהרים של החברה החדשה כולם‬ ‫מזה של לבנברג‪ :‬את הזרות הוא מבקש לרפא ולא להעמיק‪.‬‬
‫אוניברסליים‪ :‬כבוד‪ ,‬חירות‪ ,‬קניין וביטחון‪ .‬החברה מכוננת‬ ‫ליטבק מבקש לכאורה לממש את זהותו היהודית במולדת‬
‫על ידי הסכמה חוזית של החברים ליטול על עצמם חובות‬
‫אזרחיות‪ ,‬ולא על ידי קשרים ראשוניים כגון מוצא‪ ,‬תרבות‬ ‫ההיסטורית‪.‬‬
‫או היסטוריה משותפים‪ .‬הבסיס לקיום המשותף הוא‬ ‫בראייה רטרוספקטיבית מספר לבנברג את סיפור המסע‬
‫סולידריות שמקורה באמנה אזרחית פתוחה לכול‪ ,‬להבדיל‬ ‫המשותף כך‪ :‬היהדות‪ ,‬שבתחילת המסע‪ ,‬בגולה‪ ,‬הייתה‬
‫הארץ הזרה (‪" ,)Elend‬מקום משכנם של המנודים"‪ ,‬חזרה‬
‫מקיום המבוסס על סולידריות שמקורותיה קדומים‪.‬‬ ‫והייתה לביתם הנבחר‪" :‬הם שבו הביתה‪ ,‬אל היהדות‪ ,‬וקיבלו‬
‫משנבחרה האמנה האזרחית כמלט מלכד‪ ,‬התבטל המתח‬ ‫ממנה יותר משנתנו לה" (שם‪ ,‬עמ' ‪ .)195‬ואולם‪ ,‬כפי שנראה‪,‬‬
‫שבין ערבים ליהודים‪ .‬המרחב הציבורי ניטרלי לחלוטין‪:‬‬ ‫אותו בית משותף ללבנברג ולליטבק — היהדות בציון — הוא‬
‫לא מתנהל בו שיח בין זהויות‪ ,‬הוא איננו משמש כר‬ ‫בית ששוכניו הם נטולי זהות‪ .‬המסע אחר הזהות מסתיים‬
‫לצמיחתן ולשגשוגן‪ ,‬ואין לו חלק בהשלטת זהות אחת על‬ ‫במפתיע בהטרוטופיה — מקום שנמצא מחוץ למרחב‬
‫פני אחרת‪ .‬המרחב הציבורי נשלט על ידי כוחות כלכליים‬ ‫החיים הממשיים שבהם מתרקמת הזהות‪ .‬זהו מקום שבו‬
‫גרידא‪ .‬בהתאם לפרוגרמה זו‪ ,‬שאלות המונחות על השולחן‬ ‫האוניברסלי מדיר את הפרטיקולרי; התרבות מצטמצמת‬
‫הציבורי של ישראל במאה ה־‪ — 21‬כמו איזונים דמוגרפיים‬ ‫להישגים טכנולוגיים; השפה מאבדת מחשיבותה; הדת‬
‫איננה רלוונטית; וממדי הזמן אינם מבטאים זמן היסטורי‬
‫בין־לאומים שונים — הופכות לשקופות עבור הרצל‪.‬‬
‫ריאלי‪.‬‬
‫הבה נעיין בחלק מהמרכיבים של ההטרוטופיה שהרצל בונה‬

‫בציון‪.‬‬

‫האוניברסלי והפרטיקולרי‬

‫הרצל ממליץ באלטנוילנד על ארגון החברה החדשה על‬
‫בסיס עקרון האוניברסליזם‪ .‬גם אם החברה שתיבנה בציון‬
‫מיועדת ליהודים‪ ,‬בפועל היא מכוננת על בסיס האחדה‬

‫‪23‬‬