Page 350 - josephus volume one
P. 350
םיאנומשחה םיחאה תמחלמ
הקרבנות בגרסתו התלמודית ,וזה של חוני בגרסת יוספוס -מטיפים לאחדות ומלמדים שקרבן או
תפילה לא יועילו למחנה יהודי אחד נגד רעהו .יתרה מזאת ,הסיפורים מקיימים ביניהם קשר ניגודי,
האחד הוא מעין בבואה של רעהו .בשני הסיפורים מופיע זקן .האחד הוא צדיק ,אהוב האל ,האחר הוא
נבל ומייצג תרבות זרה .בסיפור הראשון פונים הלוחמים לזקן בתביעה ,בשני פונה הזקן ללוחמים בעצה.
הזקן בסיפור הראשון (חוני) פועל למנוע הכרעה ולשמר את הסטטוס קוו; הזקן בסיפור השני פועל
להפרת האחדות .הזקן בסיפור הראשון מת מידי סובביו ,והזקן בסיפור השני ממיט אסון על אחרים.
שני הסיפורים הנבדלים ,רצח חוני המיוחד ליוספוס ,ומעשה הקרבנות -דווקא בגרסתו התלמודית! -
משויכים אפוא לאותו הקשר היסטורי ייחודי ,נושאים מסר זהה ומעוצבים בתבנית ספרותית דומה
כסיפורי ראי .לפיכך נראה ששניהם התקיימו בתוך הקשר קדום שהכיל את שני הסיפורים כאחד ,ועל כן
גם הביאם יוספוס בזה אחר זה 1 .לפיכך יש להניח ,שאותם מאפיינים של הסיפור התלמודי המשותפים
למעשה חוני (שהתלמוד לא הכיר!) אינם נובעים מעיבוד תלמודי מאוחר אלא התקיימו בסיפור המקורי.
אלה הם מסר האחדות ודמותו של הזקן המסית .אבל מרכיבים אלה ,כלומר נקודת המבט הפנים־
יהודית והאיבה הבסיסית לתרבות היוונית־רומית ,היו מוכרחים לעבור צנזורה כשהוכנסו לנרטיב של
יוספוס ,ועל כן הוא השמיטם במכוון .עם זה ,מסתבר שהקישור אל איסור הוראת 'חכמת יוונית' ,כמו
גם עצם הביטוי הבבלי הזה 1 ,הם תוספת כמו־הלכתית מאוחרת הנובעת מדמותו של הזקן ,כמוה
ככל הקישורים אל המשניות בגרסות הסיפור השונות ,בבבלי ובירושלמי .זהו מעשה עריכה ולא עובדה
היסטורית ,ועל כן אין לתמוה על הסתירה בין עדות זו לבין עדות מקורות אחרים ובהם משנה ,סוטה
ט ,יד ,שהאיסור נגזר בתקופה מאוחרת יותר 1 .
סיפורו של יוספוס עולה על המקבילה התלמודית בכמה פנים .ראשית ,הוא בלבד שימר את המסורת
על רצח חוני ,הנעדרת ממקורות חז"ל; ועוד ,אשר למעשה הקרבנות ,בספרות חז"ל הוליד הסיפור
גרסות חדשות ,רחוקות ממקורו הראשון ,ואף הגרסה הקרובה ביותר למקור סבלה עיבודים ותוספות.
עם כל זה ,נראה שהגרסה התלמודית משמרת טוב יותר את רוחו ומשמעו המקוריים של המעשה,
בצד פרטים מרכזיים בתוכו .אלה הושמטו בידי ההיסטוריון ,שמגמותיו וטבע כתיבתו לא אפשרו את
שימורם.
100אבל דומה שאין בסיס לשחזורו של ויזנברג ,איסורים קרובים ,עמ' ,230-229המשער קיומו של רצף שהכיל את מעשה
הקרבנות בגרסתו הבבלית ,מעשה חוני ומעשה נוסף בתבניתה של הגרסה ה'רומית' בירושלמי.
1 01הביטוי ‘חכמת יוונית' מיוחד לבבלי ואינו מופיע בספרות ארץ־ישראל ,ראו הלוי ,חכמה יוונית ,עמ' ;273הירשמן ,תורה,
עמ' .143לפירושו של הביטוי ,לצורת הסמיכות החריגה שלו ולסקירת מחקר ראו לעיל ,הערה ;66רוקח ,יהודים ,פגנים
ונוצרים ,עמ' ;215 ,204-202ורבלובסקי ,חכמה יוונית; הנסמן אצל וידאס ,חכמה יוונית .לדעת וידאס ,שם ,את הביטוי
הזה הכניסו עורכי הסוגיה לתוך הברייתות ,שבמקורן התנאי גרסו ‘יוונית' בלבד .וראו הצעתו המעניינת והמשכנעת
לראות בו מונח סורי ,בן ההקשר הבבלי ,שנשאל מהשיח של הכנסייה המזרחית.
1 02ראו גם ייחוס האיסור לגזרות ‘י"ח דבר' ,סמוך לחורבן ככל הנראה ,בתוספת המגיה בכ"י ליידן לירושלמי ,שבת א ,ד (ג
ע"ג) ,עמ' ‘ :371ועל לשונן' .לא כאן המקום לעסוק בטיבו ובזמנו של האיסור על הוראת היוונית/חכמה יוונית בספרות
חז"ל .ראו ציוני המקורות לאיסור זה אצל אפרון ,בר־כוכבא ,עמ' ,70הערה ,111וסיכומו של הר ,תפיסת ההיסטוריה,
עמ' .194-193ראו גם הוויכוח הקלסי בין ליברמן ,יוונית ויוונות ,עמ' ,235–225לבין אלון ,מחקרים ,ב ,עמ' ;277-248
וכן הלוי ,חכמה יוונית; רוקח ,יהודים ,פגנים ונוצרים ,עמ' ;205-200הירשמן ,תורה ,עמ' ;146-134וידאס ,חכמה יוונית,
וראו לעיל ,הערה .66
339
