Page 525 - josephus volume one

‫ןליא לט‬

‫הסבר ארוך ומפורט בכל הנוגע לסיפור שני האחים חסינאי וחנילאי‪' :‬מוסר ההשכל שלו היה שעונש‬
‫משמים נופל בחלקם של עוברי עבירה תמיד‪ ,‬ואמת זו לא הוכחה טוב יותר מאשר במקרה שני האחים‬
‫מנהרדעא‪ ,‬שכאשר הגיעו לשיא מזלם הטוב חוו נפילה משפילה‪ ,‬בשל מעשיהם הרעים והתעלמותם‬
‫ממצוות התורה‪ .‬נפילתם שימשה אזהרה חמורה לכל עוברי עבירה שלא לעורר את חמתו של אלהים‪,‬‬
‫אלא לזכור תמיד שככל שגבוהה הנסיקה‪ ,‬כך עמוקה הנפילה'‪ .‬לדעת שליט‪ ,‬אף סיפור חייו של המלך‬
‫איזטס מציע מוסר השכל דומה‪' :‬גיור המשפחה השלטת הוכח כרווח והצלה מכל צר הצורר אותה‪,‬‬
‫שכן היה זה אלוהי ישראל שהציל את מאמיניו ושמר על שלום בארץ‪ ,‬למרות התנגדות עובדי האלילים‬
‫ל"בגידתם" באלי אבותיהם של המלכה הלני ושל בנה איזטס'‪ .‬בעיני שליט היוו שני הסיפורים יחדיו‬
‫חיבור מושלם‪ ,‬ויש להוסיף כנראה‪ ,‬שהפרדתם בידי יוספוס כדי שיתאימו לשיטתו הכרונולוגית‪ ,‬עשתה‬

‫עוול ליצירה הספרותית שבה השתמש‪.‬‬
‫ואולם שיטתו של שליט מתעלמת מכמה בעיות המצויות בתוך סיפור איזטס‪ ,‬כפי שזה מופיע אצל‬
‫יוספוס‪ ,‬ובבעיות אלה טיפל יהודה שיפמן‪ .‬אף שגם הוא היה מעוניין בבעיה ההלכתית של הגיור העולה‬
‫מן הפרשה המופיעה אצל יוספוס‪ ,‬התחיל שיפמן את מאמרו בטענה שיש לנתח ניתוח ספרותי מעמיק‬
‫את הסיפור כולו כדי לעמוד על אופיו ומגמותיו‪ .‬הוא אמנם קיבל את תיאורו הכללי של שליט אך סבור‬
‫ש'עלינו לשאול עכשיו אם היסטוריון החצר שחיבר את הסיפור ששימש מקור ליוסף בן מתתיהו‪ ,‬אכן‬
‫שאב בעצמו ממקורות אחרים כלשהם‪ ,‬או שמא חיבר את הפרשה יש מאין'‪ .‬כשהגיע שיפמן לתיאור‬
‫התגיירותם של מלכי חדייב‪ ,‬הוא נזקק לבעיה כרונולוגית המתעוררת בסיפור‪ .‬לדברי יוספוס‪ ,‬תחילה‬
‫נשלח איזטס לכרך ספאסינוס כדי להגן עליו מפני קנאת אחיו (קדמ' כ ‪ .)23–22‬בהמשך מתאר יוספוס‬
‫את חזרתו לחדייב כדי להתמלך (‪ .)33–24‬והנה בסעיף ‪ 34‬מתחיל יוספוס לספר את אירועי התגיירותו‬
‫של הנסיך שאירעו 'באותו הזמן‪ ,‬עת שהה איזטס בכרך ספאסינוס' (‪καθ' ὃν δὲ χρόνον ὁ Ἰζάτης ἐν‬‬
‫‪ .)τῷ Σπασίνου χάρακι διέτριβεν‬על אלה העיר שיפמן‪' :‬יש להצביע על חזרתו של חלק זה של הסיפור‬
‫להתגוררות איזטס בכרך ספאסינוס‪ ,‬סדר כרונולוגי המעלה ספקות לגבי אחידות הפרשה כולה‪ .‬ההסבר‬
‫ההגיוני לשתי תופעות אלו הוא שמחבר סיפור־המעשה הכניס את סיפור הגיור‪ ,‬שהוא יחידה ספרותית‬

‫בפני עצמה‪ ,‬לתוך הרצאתו ההיסטוריוגרפית'‪ .‬‬

‫לוב‪ ,9 ,‬אינו רומז על סיפור חסינאי וחנילאי שאף הוא נכתב תחילה ביוונית‪ ,‬ולכן ייתכן שהוא עדיין עמד לעיני יוספס‬ ‫‪ 28‬‬
‫בארמית‪ .‬ואולם זוהי טענה מן השתיקה ואין לייחס לה משקל יתר‪ .‬וראו עוד רג'ק‪ ,‬דיאלוג‪ ,‬עמ' ‪ ,297–273‬ובמיוחד עמ'‬ ‫‪ 29‬‬
‫‪3 0‬‬
‫‪ ;295–286‬גודבלט‪ ,‬היהודים באימפריה הפרתית‪ ,‬עמ' ‪.274–273‬‬ ‫‪ 31‬‬
‫שליט‪ ,‬עדות למקור ארמי‪ ,‬עמ' ‪.178‬‬ ‫‪ 32‬‬

‫שם‪ ,‬עמ' ‪ .179‬על תפיסה תיאולוגית זו‪ ,‬כמעשה ידיו של יוספוס עצמו‪ ,‬יצא מייסון (תכלית וקהל‪ ,‬עמ' ‪ )95–90‬להגן‪.‬‬
‫שיפמן‪ ,‬גיור‪ ,‬עמ' ‪.252–250‬‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪250‬‬

‫שם‪ .‬מפיה של דפנה ברץ אני רושמת את הדברים הבאים שהעירה על דברי שיפמן‪' :‬נראית השערת שיפמן‪ ,‬כי מעשה‬
‫הגיור והעלייה לירושלים הוא סיפור עצמאי‪ ,‬אך חלוקת המקורות שהוא מציע אינה מדויקת‪ .‬בתוך מעשה הגיור יש‬
‫יחידה חורגת‪ ,‬המשלימה את המאורעות הקודמים‪ .‬פסקה ‪ 33‬הסתיימה בוויתור מונובז על המלוכה לטובת איזטס אחיו‪.‬‬
‫אך מה עלה לאחים ולקרובים שנאסרו? הן סיפור העלייה לכס המלוכה אינו שלם ללא פרט זה‪ .‬נראה לצרף אפוא לסעיף‬
‫‪ 33‬את סעיפים ‪ ,37–36‬המספרים על שחרור האסירים ושליחתם כבני ערובה לרומא ולפרתיה‪ .‬נראה שמחבר הקורות‬
‫[או אולי יוספוס ‪ -‬ט"א] הכניס את הסוף הטבעי של היחידה הקודמת‪ ,‬סעיפים ‪ ,37-36‬אל תוך סיפור הגיור כדי ליצור‬
‫אשליית רציפות ולעמעם את המעבר בין המקורות‪ .‬עם הסרת הקיטוע‪ ,‬סיפור הגיור שוטף ואחיד‪ .‬שיפמן טען שסעיף‬
‫‪ 54‬הוא המשך מתבקש לסעיף ‪ .33‬על פי החלוקה המוצעת כאן‪ ,‬סעיף ‪ 54‬הוא המשכו של סעיף ‪ ,37‬ועל פי חלוקה זו‬

‫‪514‬‬