Page 102 - ורד נועם סופי לאתר
P. 102
פרק ב
ברית דמשק יב: התרגום המיוחס ספרי במדבר קכו,
18-11 ליונתן לבמדבר יט יד 162
וכל העצים והאבנים 'וכל אשר באהל יטמא 'וכל אש[ר] באה[ל]'
והעפר אשר יגואלו שבעת ימים' — ‘מכל — שומע אני אף הקש
וחדין/חריות והעצים
בטמאת האדם לגאולי דבמשכנא ואפילו
שמן בהם כפי טמאתם קרקעיתיה ואבנוי והאבנים והאדמה
וקיסוי ומנוי יהי מסאב במשמע? ת'ל[ ]...[ :על
יטמא הנ[ו]גע בם האהל ועל כל הכלים
שובעא יומין'
ועל הנפשות]
מתוך שלושת המקורות דוברת הלכה י ָשנה ,שגרסה את הרשימה 'עצים אבנים
ועפר/אדמה' בין הנטמאים באהל .הלכה זו הוסמכה כנראה אל לשון הפסוק:
'וכל אשר באהל' ,שנתפרשה כלשון ריבוי .כך עולה מן הסברה שמבקש המדרש
התנאי לדחות' :וכל אשר באהל — שומע אני [ .']...גם במיוחס ליונתן נתפסת
רשימה זו כהרחבה של המילים 'מכל אשר במשכנא' .הדרשה העתיקה מהדהדת
גם מלשונה של ברית דמשק' :וכל העצים והאבנים והעפר'141.
הדעת נותנת ,שניסוח הלכתי קדום זה ,שמנה עצים ,אבנים ועפר ,ונסמך
על הריבוי שבלשון הכתוב ‘וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים' ,כוון תחילה
להחיל טומאה על עציו ,אבניו ועפרו של בית המת ולא להפך — לפטור
אותם מטומאה .המדרש התנאי ,המבקש לדחות הלכה זו ,תוקף את הדרשה
באמצעות הפרט המפורש בהמשך הפסוק‘ :על האהל ועל כל הכלים ועל כל
הנפשות' — כלומר דווקא אלה ,ולא ‘העצים והאבנים והעפר' .לפי זה נראה
שלפני כל המקורות האמורים עמדה תשתית הלכתית מנוסחת משותפת,
שניסוחה קדם לחיבורה של ברית דמשק .הלכה זו הוכרה גם למדרש ההלכה
התנאי ,הרואה צורך להתפלמס עמה ,והיא לימדה שחומרי הגלם המשוקעים
בבית גופו — עצים אבנים ועפר — נטמאים בטומאת המת .מכאן עולה בבירור,
שעמדת הכת ,המטמאת את חומריו של בית המת ,קדמה להלכה המשוקעת
בתורת חז"ל ,המטהרת את הבית.
מה מונח ביסודן של הלכות חלוקות אלו? כאמור פטרו חז"ל את חומרי
141לשחזור דומה של דרשה קדומה מתוך לשונם של מדרש הלכה ומקורות קומראניים ראו
דיונינו על דם המת ו'עצם אדם' ,להלן ,ג ,1ג .2ראו גם קיסטר ,עיונים ,עמ' .334
] [ 92
