Page 110 - ורד נועם סופי לאתר
P. 110
פרק ב
היא מסיקה מפרשת שרצים ,שדווקא מאכל שבאו עליו מים ,וכן כל משקה,
מקבלים טומאה באהל המת .המסורת הדרשנית של לימוד משרץ למת בולטת
גם בתורת התנאים .לעצם דינם של משקים ,ההלכה הקומראנית פירשה את
הכתוב בויקרא ‘וְכָל ַמׁ ְש ֶקה ֲאׁ ֶשר יִּׁ ָש ֶתה ּ ְבכָל ּ ְכ ִלי יִ ְט ָמא' כפשוטו — כל המשקים
נטמאים .היא הוסיפה והפעילה על כתוב זה מעין היקש ,והחילה עליו גם את
עניינו של ראש הפסוק ( ִמּכָל ָה ֹא ֶכל [ֲ ]...אׁ ֶשר יָבֹוא ָע ָליו ַמיִם יִ ְט ָמא) — הכשר
טומאה .נמצא שכל המשקים אף מכשירים לטומאה!
ההלכה התנאית המקובלת השתמשה באותו היקש עצמו ,אבל הגבילה את
המשקים המכשירים לטומאה לשבעה ,בהחילה על הלשון המרחיבה ‘כל משקה'
משהו מן הצמצום הגלום במילה ‘מים' באותו הפסוק .ואולם בדורות הראשונים
של התנאים התקיימה מחלוקת חריפה בנושא זה גם בתוך חוגי החכמים ,והיו
ביניהם מי שעמדתם הייתה שווה לזו שבספרות הכת ,כלומר שכל המשקים
מטמאים ונטמאים .בסופו של תהליך נדחתה הדעה החולקת כליל.
לפנינו תופעות דומות להפתיע לאלה שנסקרו לעיל .בראש הדברים נוכחנו
שגם בעניין הרחקת הקבורה משמשת בחומר הקומראני ובספרות חז"ל כאחד
אותה דרשה קדומה .גם במקרה ההוא ,ממש כמו כאן ,הניחו חכמינו נדבך נוסף
על גבי המסד הדרשני הקדום כדי לצמצם את תחולתו .את חובת ההרחקה של
הקברים הגבילו לערי לויים ,ואת ההרחבה של המשקים המכשירים לטומאה
הגבילו להללו הדומים ל'מים' .בשני המקרים ניכר שהדרשה הראשונית,
שהיא בבחינת מסד משותף להלכה החלוקה שבשתי הספרויות ,היא הדרשה
הפשוטה והכוללת ,התומכת את ההלכה הקומראנית ,ואילו הנדבך התנייני
הוא הדין התנאי ,העמל להגביל את קודמו .גם התופעה של דעת יחיד בתוך
עולמם של חז"ל ,הקרובה אל ההלכה ה'חיצונה' הנשקפת מכתבי הכת ,כבר
הוכרה לנו בעניינה של הגדרת האהל ,שם קרובה דעת ר' יהודה להשקפה
הקומראנית ,ממש כפי שדעת ר' אליעזר קרובה לה בפרשת משקים .בשני
המקרים מתפרשת הדעה החריגה בפירושים מצמצמים ולאחר זמן נדחית אל
השוליים.
] [ 100
