Page 120 - ורד נועם סופי לאתר
P. 120

‫פרק ב‬

‫חרס חתום‪ .‬חומרה מופלגת זו אינה מתיישבת עם תכונתו הבסיסית של כלי חרס‪,‬‬
‫שאינו נטמא מגבו ואינו נטמא באהל המת כשהוא חתום‪ .‬משום כך אין המדרש‬
‫תולה טומאה זו בחדירה של טומאת המת אל כלי החרס‪ ,‬כי אם במאפיין ייחודי‬
‫וחריג של מי החטאת‪"‘ :‬אל מקום טהור" (במדבר יט ט) — שיהא מקומו טהור‪.‬‬
‫מיכן היה ר' אליעזר הקפר ברבי או'‪ :‬קלל‪ 207‬שלחטא[ת] שמוקף צמיד פתיל ונתון‬
‫באהל המת טמא‪ ,‬שנ' "אל מקום טהור"‪ ,‬אין זה מקום טהור'‪ 208.‬דין מחמיר זה‬
‫אינו נאמר בספרות התנאית גופה כלפי הדרגה השנייה בסולם הטהרה — טהרת‬
‫קודש‪ .‬ואולם בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא בלשון ההצעה הנדירה ‘שונין'‪209,‬‬
‫ובה נמסר‪‘ :‬אין קדש ניצל בצמיד פתיל'‪ 210.‬משמע‪ ,‬במקרה זה הכלי החתום אינו‬
‫חוסם את הטומאה מלהגיע פנימה אל תכולתו‪ .‬ואכן הרמב"ם פסק‪‘ :‬וכן כלי שיש‬
‫בו אפר או מים מקודשים ומוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת‪ ,‬הרי האפר והמים‬
‫טמאים שאין אפר החטאת ניצלת בצמיד פתיל שנאמר במקום טהור ואין זה‬

        ‫מקום טהור‪ .‬וכן אוכלין ומשקין של קדש אינן ניצלין בצמיד פתיל'‪211.‬‬

                                       ‫‪ 2	 07‬בכתב–יד רומי ‪( 32‬עמ' ‪ )132‬נכפלה המילה קלל‪.‬‬
‫‪ 	208‬ספרי במדבר קכד (עמ' ‪ .)158‬ייתכן שהתרגום המיוחס ליונתן חולק על הלכה זו‪ ,‬אף שאינו‬
‫מזכיר במפורש את הבעיה של מי חטאת באהל המת‪ ,‬שכן הוא מוסיף על הציווי 'ואסף‬
‫איש טהור את אפר הפרה' (במדבר יט ט) את המילים 'בקלל דפחר מקף מגופת שייע'‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬כלי הקיבול של האפר צריך להיות דווקא כלי חרס חתום‪ ,‬כנראה כדי להציל מפני‬
‫טומאת מת‪ .‬ראו יצחקי‪ ,‬ההלכה בתרגום‪ ,‬עמ' לו‪ .454-453 ,‬קביעה זו מנוגדת להלכה‬
‫הרווחת‪ ,‬המצריכה כלי אבן (תוספתא‪ ,‬פרה ג ג [עמ' ‪ .)]631‬ואולם חנוך אלבק העמיד על‬
‫עדות תנאית גם לשימוש בכלי חרס (לאו דווקא חתומים) לאפר הפרה‪ .‬ראו אלבק‪ ,‬טהרות‪,‬‬
‫השלמות לפרה י ג‪ ,‬עמ' ‪ .565‬על מקרה נוסף של פרשנות יחידאית בתרגום יונתן המזהה‬

              ‫כלי מקראי בכלי חרס דווקא‪ ,‬ראו מאורי‪ ,‬יחסו של ת"י‪ ,‬עמ' ‪ 249‬הערה ‪.82‬‬
‫‪ 2	 09‬לשון זו לפתיחת ברייתא באה פעמים ספורות בתלמוד הבבלי (להלן‪ ,‬חגיגה כה ע"א‪ .‬ראו‬
‫גם שבת צו ע"א; כתובות קד ע"א; עבודה זרה כט ע"ב (בכתבי יד); חולין קכא ע"א; נידה‬
‫מט ע"א)‪ ,‬תמיד בשם שני חכמים ארץ–ישראליים — ר' אסי ור' אילא‪ ,‬אילעא‪ ,‬או אילעאי‪.‬‬
‫גם בסוגיית חגיגה גורסים כתבי היד‪ ,‬בניגוד לדפוס הגורס אליעזר‪ ,‬את שם המוסר‪ :‬אילא‪/‬‬
‫אילעא‪/‬אילעאי‪ .‬בכל המקרים‪ ,‬למעט אחד‪ ,‬מדובר בברייתות אלו דווקא בהלכות טהרה‪,‬‬

    ‫ופעם אחת בהלכות עבודה זרה‪ .‬דומה שהתופעה כולה טרם נידונה והיא צריכה עיון‪.‬‬
‫‪ 2	 10‬בבלי‪ ,‬חגיגה כה ע"א‪ ,‬הובא לפי כ'י מינכן ‪ .6‬אני מודה ליאיר פורסטנברג על הפניה זו‪.‬‬
‫הסוגיה שם תמהה על היעדרו של דין קודשים מהמשנה בפרה שהשמיעה חומרה זו רק במי‬
‫חטאת‪ ,‬ותירצה מה שתירצה (יש להעיר שמשנת פרה צוטטה בסוגיה בלשון ההצעה 'תניא'‬

                            ‫דווקא‪ .‬עיינו אפשטיין‪ ,‬המשנה‪ ,‬עמ' ‪ ,843-817‬ובעיקר ‪.)825‬‬
‫‪ 2	 11‬רמב"ם‪ ,‬הלכות פרה אדומה יד‪ ,‬הלכות ג‪-‬ד‪ .‬הפנייתו של הכסף משנה על הלכה ד לסוגיית‬
 ‫חגיגה הנזכרת השתבשה בדפוסי הרמב"ם הרגילים‪ ,‬ותוקנה במהדורת ר' שבתאי פרנקל‪.‬‬

                                 ‫] ‪[ 110‬‬
   115   116   117   118   119   120   121   122   123   124   125