Page 130 - ורד נועם סופי לאתר
P. 130
פרק ב
הברייתא עולה שר' מאיר סבר שרק טומאתם העצמית של המשקים היא מן
התורה ,וכל כוחם לטמא אחרים — כלומר מאכלים וכלים כאחד — דרבנן.
ואילו לדעת ר' יוסי [ור' שמעון] טומאת אוכלין דאורייתא .מכאן שהמחלוקת
היא על כוחם של משקים לטמא אוכלין ומשקין ,אבל בכל הנוגע לכוחם של
משקים לטמא כלים -לדעת ר' מאיר ,ר' יוסי ור' שמעון בברייתא ,כמו גם לדעת
ר' יוסי ,ר' יהושע בן קרחה ורבי בספרא לעיל ,כוח זה הוא ודאי גזרת חכמים
ואין לו מקור בתורה 253.הדעה החריגה היחידה ,הן בספרא הן בברייתא ,היא
דעתו של ר' יהודה ,שמשקים מטמאים את הכלים דאורייתא .ואכן ,כבר מצאנו
את ר' יהודה מוסר הלכה יוצאת דופן וקרובה יותר בחומרתה לזו של הכת254.
החריגות של דעת ר' יהודה מוכחת גם מן העובדה שעל פי הספרא ,ר' יהושע
בן קרחה טורח טרחה מיוחדת כדי ש'יראה' גם ר' יהודה את דבריו של ר' יוסי,
יחזור בו ויקבלם .ואמנם אמוראי בבל הסיקו שר' יהודה חזר בו 255.במקום אחר
קובע גם סתם התלמוד‘ :דמדאורית' אין אוכל מטמ[א] כלים ,ואין משקה מטמא
כלי ,ורבנן הוא דגזרו משום משקה זב וזבה; משקין דעלולין לקבל טומאה
— גזרו בהו רבנן ,אוכלין דאין עלולין לקבל טומ[אה] — לא גזרו רבנן' 256.לפי
הסבר זה ,כוחם המיוחד של משקים לטמא כלים כאב הטומאה הוא גזרה שגזרו
חכמים .הנימוק המובא כאן הוא חומרתם של נוזלי הגוף של הזב והזבה :רוקם
ומימי רגליהם שהם אבות הטומאה 257,ומחמתם גזרו על כל המשקים .ועוד,
המשקים חמורים יותר מפני שהם ‘עלולים לקבל טומאה' ,כלומר שלא כמו
אוכלין יבשים ,אין הם זקוקים להכשר טומאה מנוזל כדי להיטמא.
קשה להניח שהחומרה העצומה והמסועפת במשקים בכלל נובעת מהדין
הפרטי של נוזלי הגוף של הזב ,שהיקרותם במציאות מועטת מאוד .האם באמת
חשש מישהו אי פעם לבלבול בין דבש ויין לבין רוקו של זב? סביר שלפנינו
רציונליזציה בבלית מאוחרת 258.אפשר שחומרה עתיקה זו נולדה אי אז באופן
253על הסתירה בדעת ר' אלעזר בין הברייתא והספרא ראו הדיון בסוגיה שם ,טז ע"א.
254ראו שיטתו בטומאת אהל ,לעיל ,א.1
2 55בבלי ,פסחים יז ע"ב.
256בבלי ,נדה ז ע"ב ,כתב יד ותיקן .113ראו גם שבת יד ע"ב ,בכורות לח ע"א.
2 57ראו ויקרא טו ח .לפי פשטו של פסוק זה נטמא רק האדם שרוקו של הזב פגע בו ,אבל
חכמים פירשו שנרמזת כאן גם טומאת כלים ,אוכלין ומשקין .ראו שבת יד ע"ב ,פירוש
המשנה לרמב"ם על זבים ה יב (עמ' תרפט).
258השוו למסקנתו של המחקר בדבר איחורה ומשניותה של ההנמקה הבבלית לאיסורי 'שבות'
כגזרות הבאות מחמת חשש אחר .ראו נעם וקימרון ,דיני שבת ,עמ' .521-519
] [ 120
