Page 150 - ורד נועם סופי לאתר
P. 150

‫פרק ב‬

‫מתאים להילמד מפס' טז בגלל הסמיכות למילה ‘אדם'‪‘ :‬ייחס את העצם לאדם‬
‫עד שיהא בו עצם ובשר כמו כל גוף האדם'‪ ,‬ואילו השיעור המינימלי של ‘עצם‬
‫כשעורה' מן המת הוסמך דווקא לפס' יח‪‘ :‬ועל הנגע בעצם' — כי משתמע‬
‫שהמדובר בו ב'איזה עצם שיהיה'‪ 333.‬בספרי זוטא נלמדה טומאת אבר מן החי‬
‫מהמילה ‘אדם' בשני פסוקים שונים‪ .‬פעם אחת נדרש אבר מן החי בפסוק טז‪,‬‬
‫כמו בספרי‪‘ :‬אין לי אלא הנוגע בעצם מן [המת‪ ,‬מנ'] אף הנ[ו]גע בע[צם] [מן‬
‫החי]‪ ,‬ת"ל לו' "או בעצם"‪< .‬יכול לא יטמא כל שהוא אבל יטמא כשעורה‪ ,‬שכן‬
‫מצינו עצם כ[שעורה] טמא‪ ,‬א' שוב‪" :‬בעצם> אדם"‪ .‬מה אדם שלם‪ ,‬אף עצם‬
‫יהא שלם'‪ 334.‬במקום אחר בספרי זוטא נלמד אבר מן החי‪ ,‬ועמו כל הטומאות‬
‫הפורשות מן המת‪ ,‬מהמילה ‘אדם' שבפסוק יד‪"‘ :‬זאת התורה אדם כי ימות‬
‫באהל"'‪ .‬מה אני מקיים "[אד]ם"‪ ,‬לרבות דבר אחר שיטמא כמת שלם‪ .‬את מה אני‬
‫מרבה‪ ,‬השיזרה [וה]גולגולת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות ואבר מן המת ואבר‬
‫מן החי שיש [עליה]ם בשר כראוי [‪ 335.']...‬נראה שהספרי במדבר והספרי זוטא‬
‫כאחד סמכו את הדין אל הצירוף ‘עצם אדם' — ‘עצם (קטנה‪ ,‬נפרדת) שהוא כעין‬
‫אדם (שלם)'‪ ,‬כלומר אבר מנותק באשר הוא (לאו דווקא של מת) שיש בו מכל‬
‫המרכיבים של אדם — עצמות‪ ,‬בשר וגידים‪ .‬ברייתות המובאות בשני התלמודים‬
‫סמכו את טומאתו של אבר מן החי לאותם פסוקים (טז‪ ,‬יח)‪ ,‬אבל לא למילה‬

                              ‫‘בעצם'‪ ,‬כי אם למילה ‘בחלל' בשני הפסוקים‪336.‬‬

                                                 ‫‪ 	333‬פירוש המשנה לאהלות א ט (עמ' רמה)‪.‬‬
‫‪ 3	 34‬ספרי זוטא (ספרי זוטא גניזה‪ ,‬עמ' ‪ ;217-216‬השוו למהדורת הורוביץ‪ ,‬עמ' ‪.)307-306‬‬
‫הדרשה הסתרסה והשתבשה הן בקטע הגניזה הן במקורותיה של מהדורת הורוביץ (ילקוט‬
‫ומדרש הגדול)‪ .‬לנוסח המתוקן שהובא כאן ראו אפשטיין‪ ,‬פרה‪ ,‬עמ' ‪ 63‬הערה ‪ .1‬הבעיה‬
‫בשחזור זה היא בשני הציטוטים‪' :‬או בעצם' ו'בעצם אדם'‪ ,‬שהרי שניהם לקוחים מאותו‬
‫פסוק עצמו (טז)‪' :‬או בעצם אדם'‪ ,‬ואילו בהיקרות השנייה של 'בעצם' ('ועל הנגע בעצם'‪,‬‬
‫פס' יח) לא נעשה כאן שימוש‪ .‬אולם מן הלשון 'אמרת שוב' נראה לכאורה כי כוונת‬
‫המדרש הייתה להשתמש בכפילות של 'בעצם' בפסוקים טז ויח‪ ,‬ממש כשם שלעיל דרש‬
‫מ'או בעצם' (טז) את טומאת העצמות בכלל‪ ,‬ומההיקרות השנייה 'אמר שוב‪' :‬בעצם' (יח)'‬
‫את הגבלת השיעור לכשעורה‪ .‬אולי יש להגיה בראיה הראשונה 'תל' לו' 'בעצם''‪ ,‬בלי 'או'‪,‬‬
‫ואז מפנה הציטוט הראשון לפס' יח‪ ,‬והשני לפס' טז ('בעצם אדם')‪ .‬לחלופין‪ ,‬ייתכן בכל‬
‫זאת שהמדרש דרש שתי דרשות מאותו ביטוי עצמו‪' :‬או בעצם אדם' (טז)‪ .‬מ'או בעצם'‬
‫למד את גוף דינו של אבר מן החי‪ ,‬ומן הסומך 'אדם' למד את הדרישה שתהא העצם שלמה‪.‬‬

                                 ‫‪ 3	 35‬ספרי זוטא יט יד (עמ' ‪ ;309‬ספרי זוטא גניזה‪ ,‬עמ' ‪.)219‬‬
‫‪ 3	 36‬ירושלמי‪ ,‬נזיר ז ג‪ ,‬נו ע"ג (עמ' ‪ ;)1127‬בבלי‪ ,‬נזיר נג ע"ב‪ .‬נימוקו של הרמב"ם לטומאתו‬
‫של אבר מן החי יונק מן הדרשה שבתלמוד ולא מזו שבספרי‪ ,‬ראו הלכות טומאת מת ב ג‪.‬‬

                                 ‫] ‪[ 140‬‬
   145   146   147   148   149   150   151   152   153   154   155