Page 152 - ורד נועם סופי לאתר
P. 152

‫פרק ב‬

‫ש'אמרו' בה‪ 341.‬ואף הרמב"ם‪ ,‬הגם שהוא מצטט מדרש הלכה בדונו בטומאתו‬
     ‫של אבר מן החי‪ ,‬נזקק לביטויים ‘מפי השמועה למדו'‪ ,‬או ‘בא בקבלה'‪342.‬‬

‫קדמותה של טומאת אבר מן החי מתאשרת גם מניסוחה של מגילת המקדש‪,‬‬
‫שבמקרה הנידון אכן רומזת על פולמוס‪ .‬אמנם מן הראוי להיזהר בנטייתו של‬
‫ידין לחפש את הפולמוס בכל היגד של המגילה‪ ,‬אבל דווקא במקרה זה קשה‬
‫להניח שהמחבר היה בוחר להדגיש ש'עצם' שבכתוב היא עצם מת דווקא‪ ,‬דבר‬
‫המשתמע ממילא מפשט הכתוב‪ ,‬לולא עמדה לפניו פרשנות אחרת‪ ,‬המוכרת לנו‬
‫היטב ממקורות חז"ל‪ .‬לפיכך סביר להסיק‪ ,‬שהמסורת בדבר טומאתו של אבר‬
‫מן החי‪ ,‬כמו גם הדרשה הסומכת אותה ל'עצם אדם' שבכתוב‪ ,‬קדמו למגילת‬

                                                                      ‫המקדש‪.‬‬
‫החכמים הנזכרים במשנת עדויות לעיל חלקו בפרטי דיניו של אבר מן החי‪,‬‬
‫אם כזית בשר ועצם כשעורה שפרשו ממנו טמאים‪ ,‬כשם שהם טמאים כשפרשו‬
‫ממת‪ 343.‬מתברר שדווקא ר' אליעזר‪ ,‬מייצג ההלכה הקדומה הקרובה בכמה‬
‫מקרים להלכה הכתתית‪ ,‬החמיר באבר מן החי וקירב אותו לדינו של מת‪344,‬‬
‫ואילו במגילת המקדש משתקפת תפיסה הצמודה לפשט‪ ,‬הדוחה את ההלכה‬
‫המחמירה וה'פורחת באוויר' של אבר מן החי‪ .‬לפנינו שוב דוגמה לתופעה‬
‫שכבר פגשנו‪ :‬במקצת המקרים נהוגה ביד חז"ל חומרה עתיקה שבאה במסורת‬
‫ואינה נובעת מן המקרא‪ ,‬וההלכה הקומראנית מתאפיינת במגמה של שיבה אל‬
‫המקרא כפשוטו‪ .‬מגמה זו אינה מזוהה תמיד עם חומרה בדין‪ ,‬ויש בה לעתים‬

                                                          ‫דווקא מן הקולה‪345.‬‬

‫‪ 3	 41‬השוו לדברי ר' אליעזר‪ ,‬משנה‪ ,‬נזיר ז ד‪' :‬מה זה עקיבה‪ ,‬אין דנים ּכָן מקול וחומר!'‪ ,‬וראו‬
                                            ‫דברי ר' יהושע שם‪ ,‬ראו דיונו של כהנא‪ ,‬שם‪.‬‬

                 ‫‪ 	342‬רמב"ם‪ ,‬הלכות טומאת מת ב ג; פירוש המשנה לאהלות א ט (עמ' רמה)‪.‬‬
‫‪ 	343‬לפי מסקנת הסוגיה‪ ,‬שם‪ ,‬חלקו באותו עניין גם בדור תלמידי ר' עקיבא — ר' מאיר ור'‬

                          ‫שמעון — במשנה‪ ,‬חולין ט ח‪ .‬ראו גם גולדברג‪ ,‬אהלות‪ ,‬עמ' ‪.9‬‬
                       ‫‪ 3	 44‬ראו גם תוספתא‪ ,‬עדויות ב י (עמ' ‪ ;)458‬אהלות ב ז‪-‬ח (עמ' ‪.)599‬‬
‫‪ 	345‬ראו באומגרטן‪ ,‬מחלוקות‪ ,‬עמ' ‪ 161‬הערה ‪ .17‬דוגמה נוספת ראו בדיון על הרחבת דין‬
‫האהילה אצל חז"ל‪ ,‬לעיל‪ ,‬ב‪ .1‬עוד על חומרה וקולה בקומראן ראו להלן‪ ,‬בסיכום הספר‪,‬‬
‫וכן נעם‪ ,‬הערכה מחודשת‪ .‬באומגרטן‪ ,‬שם‪ ,‬הציע שדבריו הסתומים של יוסי בן יועזר‬
‫שזיכוהו בכינוי 'שרייא' — המתיר — במשנה‪ ,‬עדויות ח ה‪' :‬ודי יקרב למיתה מסאב'‪,‬‬
‫מכוונים אולי לעמדה כעמדתה של מגילת המקדש‪ :‬הנוגע במת מטמא‪ ,‬אבל לא הנוגע‬

                                           ‫באבר‪/‬בעצם מן החי‪ .‬ראו להלן‪ ,‬פרק ד‪ ,‬א‪.I 5‬‬

                                 ‫] ‪[ 142‬‬
   147   148   149   150   151   152   153   154   155   156   157