Page 170 - ורד נועם סופי לאתר
P. 170

‫פרק ב‬

‫המשנה משמיעה שבכוחו של העובר לטמא‪‘ :‬האשה שמת וולדה בתוך מעיה‪,‬‬
‫הושיטה החייה את ידה ונגעה בו‪ ,‬החייה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה‬
‫עד שיצא הוולד'‪ 426.‬כפשוטה משקפת המשנה כנראה את שיטת ר' עקיבא‪,‬‬
‫שהעובר טמא‪ ,‬שהרי המיילדת טמאה מחמת מגע העובר‪ 427.‬הסוגיה הבבלית‬
‫על אתר מביאה את המדרש הנ"ל‪ ,‬ומשמיעה אף היא שר' עקיבא לא חלק על‬
‫ר' ישמעאל בדרשת הפסוק בלבד אלא גם בעצם דינו של עובר‪ .‬לפי ברייתא‬
‫של ר' אושעיא‪ ,‬המובאת בסוגיה‪ ,‬למד ר' עקיבא מבמדבר יט יג שהעובר‬
‫מטמא מדאורייתא‪ ,‬ואילו ר' ישמעאל למד מפסוק זה את טומאת הדם‪‘ 428:‬ור'‬
‫עקיב' — עובר במעי אשה דטמא מדאוריתא‪ ,‬מנא ליה? א'ר אושעיא‪ ,‬דא[מר]‬
‫קרא‪" :‬כל הנוגע במת בנפש האדם אש[ר] ימות"‪ .‬איזה הוא מת שהוא בנפשו של‬
‫אדם — הוי או[מר] זה עובר שבמעי אשה'‪ 429.‬ואמנם‪ ,‬בספרי זוטא‪ ,‬מדרש מבית‬
‫ר' עקיבא‪ ,‬מצויה אותה דרשה עצמה‪ ,‬המייחסת טומאה לעובר ולמיילדת שנגעה‬
‫בו‪‘ :‬ומנ' אף חכמה ששלחה ידה בתוך מעיה שלאשה תהא טמאה‪ ,‬תל' לו'‪:‬‬
‫"הנוגע"'‪ 430.‬הראיה מן הפסוק נתקצרה‪ ,‬אבל נראה שהמדרש התכוון להמשכו‬

    ‫של הפסוק‪‘ :‬הנוגע [במת בנפש האדם]'‪ ,‬והיא היא הדרשה שבסוגית הבבלי‪.‬‬
‫ואף על פי כן‪ ,‬דעת ר' עקיבא אינה דומה לשיטתה של מגילת המקדש‪ .‬חשוב‬
‫להדגיש שגם לשיטת ר' עקיבא טומאת העובר מועברת רק במגע מבחוץ‪ ,‬כגון‬
‫מגע ידה של המיילדת‪ ,‬אבל הכול הסכימו שהיא אינה חלה על האם הנושאת‬
‫את העובר המת בבטנה‪ ,‬לא כל שכן על הבאים עמה במגע ועל הבית שהיא‬
‫שוהה בו‪ 431.‬אף על פי שר' עקיבא סבור שהעובר טמא‪ ,‬הרי לשיטת התנאים‬

‫‪ 	426‬משנה‪ ,‬חולין ד ג‪ .‬על הקרבה בין לשון המשנה ללשונה של מגילת המקדש ראו מגילת‬
                                                              ‫המקדש‪ ,‬ידין‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.259‬‬

‫‪ 4	 27‬אבל הסוגיה הבבלית הוציאה את המשנה מפשוטה‪ .‬הסוגיה מביאה את קביעת שמואל‬
‫שטומאתה של המיילדת במקרה זה אינה אלא 'מדברי סופרים'‪ .‬על כן מסיקה הסוגיה‬
‫שהמשנה אינה דווקא אליבא דר' עקיבא‪' ,‬אלא אפי' לר' ישמעאל דאמר‪ :‬עובר במעי‬
‫אשה — טהור‪ ,‬גזרו בה טומאה מדרבנן‪ .‬מאי טעמא? אמר רב הושעיא‪ :‬גזירה שמא יוציא‬
‫ולד ראשו חוץ לפרוזדור'‪ .‬כלומר‪ ,‬גזרו בעובר טומאה דרבנן משום ולד מת שכבר יצא‬
‫ראשו‪ ,‬שהוא מטמא ודאי (בבלי‪ ,‬חולין עב ע"א)‪ .‬ואולם כפי שיתברר בסמוך‪ ,‬המדרש‬

     ‫התנאי תולה הלכה זו בפסוקים‪ ,‬ומכאן שלשיטתו מקורה בכתוב ולא בגזֵרת חכמים‪.‬‬
                                           ‫‪ 	428‬על הדרשה בעניין טומאת הדם ראו לעיל‪ ,‬ג‪.2‬‬
                                                ‫‪ 	429‬בבלי‪ ,‬חולין עב ע"א‪ ,‬כתב יד ותיקן ‪.122‬‬

                                       ‫‪ 4	 30‬ספרי זוטא (עמ' ‪ ;306‬ספרי זוטא גניזה‪ ,‬עמ' ‪.)216‬‬
‫‪ 4	 31‬תמיהה על הלכה זו נוסחה בחריפות במדרש מאוחר המובא בפסיקתא דרב כהנא‪ .‬ראו‬

                                                                   ‫להלן‪ ,‬פרק ד‪ ,‬א‪ ,1‬ב‪.3‬‬

                                 ‫] ‪[ 160‬‬
   165   166   167   168   169   170   171   172   173   174   175