Page 237 - ורד נועם סופי לאתר
P. 237

‫מגמות בהלכה התנאית‬

                                                       ‫א‪ II 2‬מה בין אהל לקבר‬
‫תפיסה אימננטית זו של הטומאה‪ ,‬השואפת להגדיר את דרכי התפשטותה‬
‫הטבעית‪ ,‬נתקלת בקשיים חמורים שמציבים הפסוקים כפשוטם‪ .‬תיאור טומאתו‬
‫של ה'אהל' המקראי מלמד שהטומאה נעצרת בגבולותיו ואינה מתפשטת הלאה‬
‫ממנו‪ ,‬שהרי רק ‘כל אשר באהל יטמא' (פס' יד) ואילו ‘על פני השדה' נדרש‬
‫מגע ישיר כדי להיטמא (פס' טז)‪ .‬מכאן שהעומד מחוץ לאהל המת אינו נטמא‪,‬‬
‫וחכמים פסקו שאף הנוגע ב'אהל' מבחוץ אינו נטמא‪ 20.‬לעומת זאת‪ ,‬הכתוב‬
‫מלמד‪ ,‬שהנוגע בקבר מבחוץ נטמא (פס' טז)‪ .‬גם לעניין זה‪ ,‬לבעלי ההשקפה‬
‫ש'לא המת מטמא [‪ ]...‬אלא גזירתו של הקב"ה הוא'‪ ,‬אין בכך כל קושיה‪ .‬די‬
‫בקביעתו השרירותית של הכתוב שקבר מטמא מבחוץ‪ ,‬מה שאין כן אהל ובית‪,‬‬

                                                         ‫בחינת ‘גזירה גזרתי'‪.‬‬
‫ואולם התפיסה האימננטית של הטומאה לא תוכל להסתפק בהבחנה‬
‫התפקודית בין אהל המת לקבר המת‪ ,‬בהיות שניהם מבנים מקורים המכילים‬
‫גופת אדם‪ .‬מדוע אפוא נשארת הטומאה בתוך הראשון אבל יוצאת מגבולות‬
‫השני? התפיסה ה'טבעית' של הטומאה מחייבת להרחיב את הגדרת האהל‬
‫והקבר אל מעבר למהותם הפרטית ולהגדיר ‘הבחנה טבעית'‪ ,‬פיזיקלית‪ ,‬בין‬
‫סוכך ומבנה הכולאים בתוכם את הטומאה (כדין ‘אהל') לבין סוכך ומבנה‬
‫שהטומאה צולחת כביכול את קירותיהם‪ ,‬יוצאת החוצה ומטמאת גם את הנוגע‬

‫מההנחה שהאהל משמש תחליף לגופת המת‪ ,‬היינו כלי קיבול לאותה ישות בלתי נראית‬                ‫‪2	 0‬‬
‫הניגרת מן המת וניתנת להיאסף אל תוך חלל מצומצם של טפח‪ .‬תיאור זה רומז על‬
‫זיהוי מפתיע בין 'נשמה' לבין 'טומאה'‪ ,‬אף שניוזנר מצהיר שהוא נמנע מליצור זיהוי‬
‫מפורש כזה‪ .‬ניוזנר מציע שהאהל המכיל את הטומאה הוא בבחינת 'תיקון' למוות המנתק‬
‫ומפזר את חיותו של המת‪ .‬הנחה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהאהל מתפקד כאמצעי‬
‫להעברת טומאה ולא כטקס מטהר‪ .‬ניוזנר גם מתעלם כאן ממגוון אופני האהילה‪ ,‬שברובם‬
‫אינם דומים כלל למכל קטן וסגור‪ ,‬האוסף וחוסם בתוכו את הטומאה‪ .‬כנגד שיטתו ראו‬
‫מילגרום‪ ,‬ויקרא‪ ,‬עמ' ‪ ;1008‬מקובי‪ ,‬ריטואל‪ ,‬עמ' ‪ ,15-14‬שניסה להוכיח את הרצף מן‬

                                     ‫המקרא ואת ההיגיון בפיתוח הרבני של המונח אהל‪.‬‬
‫'כל הבא אל האהל — דרך פתחו הוא מטמי‪ ,‬אין מטמי מכל צדדיו כשהוא פתוח' (ספרי‬
‫במדבר קכו [עמ' ‪ ,)]163‬וראו להלן‪ .‬פטור זה של ה'צדדים' מטומאת המת פירושו שהטומאה‬
‫אינה צולחת את המחיצות החוצה כדרך שהיא עושה בקבר‪ ,‬ולכן אהילה תחת בליטות‬
‫האהל והבית מבחוץ ואף מגע ממש בקירות הבית מבחוץ אינן מטמאות‪ .‬במקרה של אהל‬
‫יריעות וכדומה‪ ,‬המגע מבחוץ מטמא‪ ,‬אולם מטעם אחר‪ :‬יריעות האהל מקבלות טומאה‬
‫מצד עצמן ולכן מטמאות את הנוגע בהן‪ .‬ראו לעיל‪ ,‬פרק ב‪ ,‬ב‪ ,2‬ומשנה‪ ,‬אהלות א ד (עמ'‬

                                                                ‫‪ ,)7‬וראו ההערות הבאות‪.‬‬

‫] ‪[ 227‬‬
   232   233   234   235   236   237   238   239   240   241   242