Page 240 - ורד נועם סופי לאתר
P. 240

‫פרק ד‬

                         ‫א‪ III 2‬הסתירה הפנימית בהגדרת האהל המקראי‬
‫התפיסה האימננטית של הטומאה יוצרת סתירות נוספות בהבנת הפסוקים‪,‬‬
‫ואלו גוררות אילוצים הלכתיים‪ .‬תפיסת הטומאה כישות ממשית הכפופה לחוקי‬
‫הטבע‪ ,‬מחייבת להניח שאם ה'אהל' הוא כלי העשוי לקבל טומאה‪ ,‬נתפסת‬
‫טומאת המת שתחתיו בכלי‪'/‬אהל' עצמו ועוברת הלאה‪ ,‬כלומר ‘אהל' מסוג זה‬
‫אינו חוצץ עוד בפני הטומאה‪ 30.‬אכן המשותף לכל ה'אהלים' הנמנים במשנה‬
‫כחוצצים בפני טומאה הוא שאינם מקבלים טומאה‪ ,‬כגון שידה‪ ,‬תיבה ומגדל‪,‬‬
‫אשר בשל גודלם (מכילי ארבעים סאה) וצורתם (יש להם שוליים‪ ,‬כלומר‬
‫בסיס) אינם מקבלי טומאה‪ ,‬עדר בהמות ואוכלים טהורים‪ 31.‬לעומתם‪ ,‬רשימת‬
‫ה'אהלים' שאינם חוצצים בפני הטומאה הנמנים באותו הפרק היא מקבילתה של‬
‫הרשימה הראשונה‪ ,‬בהבדל אחד — כל הנמנים בה הם מקבלי טומאה‪ 32.‬לפיכך‬
‫נמנו שם‪ ,‬למשל‪ ,‬שידה‪ ,‬תיבה ומגדל‪ ,‬שבשל גודלם וצורתם (אין להם שוליים‬
‫ואינם מחזיקים ארבעים סאה) הם מקבלי טומאה‪ ,‬בהמה וחיה שמתו (והן טמאות‬

                                ‫משום נבלה) ואוכלים שהוכשרו לקבל טומאה‪.‬‬
‫תפיסה זו יוצרת סתירה בין הגדרת ה'אהל' המכיל וחוסם טומאה‪ ,‬לבין‬
‫כושרו של האהל עצמו לקבל טומאה‪ .‬אהל 'שלם'‪ ,‬המכיל את הטומאה ועוצר‬
‫בעד התפשטותה החוצה‪ ,‬אינו יכול בשום פנים‪ ,‬לפי התפיסה ה'טבעית'‪ ,‬להיות‬
‫ממקבלי הטומאה‪ ,‬שאם לא כן הייתה זו חודרת אותו ועוברת דרכו‪ 33.‬דא עקא‪,‬‬

‫אותו העיקרון מנוסח במפורש במשנה בהקשר של חלון בגודל טפח שהטומאה עוברת‬                     ‫‪3	 0‬‬
‫דרכו‪' :‬זה הכלל‪ ,‬הטהור ממעט והטמא אינו ממעט' (משנה‪ ,‬אהלות יג ו [עמ' ‪.)]100-99‬‬
‫כלומר‪ ,‬הטומאה המבקשת לעבור בחלון נתפסת בעצם הטמא ועוברת דרכו לצד השני‪,‬‬                    ‫‪3	 1‬‬
‫אולם אין היא יכולה לצלוח עצם טהור‪ ,‬שהוא כמחיצה חוסמת‪ ,‬וממעט את הפתח המינימלי‬              ‫‪3	 2‬‬
                                                                                          ‫‪	33‬‬
                                                              ‫שהיא עשויה לעבור דרכו‪.‬‬
                                                        ‫משנה‪ ,‬אהלות ח א (עמ' ‪.)62-59‬‬
‫משנה ג שם‪ .‬ראו ניסוחו של הרמב"ם לעיקרון זה‪ ,‬בפרפרזה על משנה‪ ,‬עדויות א יד (שם‬
‫הנושא הוא כלי ולאו דווקא אהל)‪' :‬שדבר טמא אינו חוצץ' (משנה תורה‪ ,‬הלכות טומאת‬

                                                                   ‫מת יג ד; טו ה; כב ח)‪.‬‬
‫כיוון שכך‪ ,‬הגדרת 'האהל השלם'‪ ,‬המביא וחוצץ‪ ,‬אינה אפשרית גם כשהמדובר בכלים‬
‫מקבלי טומאה מלכתחילה בהפכם לאהל‪ .‬כל הכלים מקבלי הטומאה הנמנים באהלות פרק‬
‫ח ממילא אינם חוצצים בפני הטומאה בהופכם לאהל‪ .‬עם זה‪ ,‬חפצים וישויות שמטבעם‬
‫אינם מקבלים טומאה הפכו לאהלים מלאים החוצצים בפני הטומאה‪ ,‬שכן חכמים פטרו‬
‫אותם מן הטומאה המיוחדת החלה על האהל רק מכוח היותו אהל‪ ,‬שאותה הגבילו ליריעות‬
‫בד נטויות בלבד‪ .‬הסתבכות זו הולידה בקרב מפרשי המשנה הבחנה מלאכותית‪ ,‬אך‬
‫הכרחית‪ ,‬בין 'טומאה בתורת כלי' ל'טומאה בתורת אהל'‪ ,‬שהרי על כרחך נמצא ששני מיני‬

‫] ‪[ 230‬‬
   235   236   237   238   239   240   241   242   243   244   245