Page 269 - ורד נועם סופי לאתר

‫מגמות בהלכה התנאית‬

‫חובה מובאת ההלכה הבאה מפי ‘זקנים הראשונים'‪‘ :‬או נפש אשר תגע בכל‬
‫דבר טמא (ויקרא ה ב)‪ ,‬זקנים הראשונים היו אומרין‪ :‬יכול אם נגע אדם במגע‬
‫טמאות יהא חייב‪ ,‬תל' לו' בנבלת חיה‪ ,‬בנבלת בהמה‪ ,‬בנבלת השרץ (שם)‪ ,‬מה‬
‫אלו מיוחדין שהן אבות הטומאה‪ ,‬יצא דבר שאינו אב(ות) הטומאה'‪‘ 138.‬זקנים‬
‫ראשונים' אלה לומדים מעין דרשת ‘כלל ופרט'‪ ,‬ומסיקים שחיוב א ָשם על‬
‫הנכנס למקדש או אוכל קודש בטומאה‪ 139‬חל רק על מי שנטמא ישירות ב'אבות‬
‫הטומאה'‪ ,‬ולא על מי שנגע ב'מגע טמאות'‪ ,‬כלומר הנוגע בנוגע בשרץ וכיוצא‬
‫בו‪ .‬לדעת לוי‪ ,‬יוסי בן יועזר מסר דעה שווה לדעתם של ‘זקנים הראשונים'‪140.‬‬
‫הלימוד מן הלשונות ‘נבלת חיה'‪‘ ,‬נבלת בהמה' ו'נבלת שרץ' מקביל אל לימודו‬
‫המובלע של יוסי בן יועזר מן המילה ‘מת'‪ .‬לפיכך יש להגביל את דבריו להקשר‬
‫שבו נאמרו גם דברי אותם זקנים — החיוב על הבא למקדש‪ .‬כלומר‪ ,‬יוסי בן‬
‫יועזר לא ביקש לפטור כליל מטומאה את הנוגע בטמא מת‪ ,‬אלא לפטרו מקרבן‬

‫אם נכנס למקדש בשוגג‪ ,‬ומכרת אם נכנס במזיד‪.‬‬
‫השערה זו נתקבלה על דעת לאוטרבך‪ ,‬והוא זיהה את הזקנים הראשונים‬
‫עם יוסי בן יועזר עצמו‪ ,‬וסבר שהדעה הנדחית בספרא (‘יכול אם נגע אדם‬
‫במגע טמאות יהא חייב') היא דעת מתנגדיו של יוסי במשנה‪ ,‬הללו שכינוהו‬
‫‘שרייא'‪ 141.‬לדעת אפשטיין‪ ,‬מייצגים ‘זקנים הראשונים' שבספרא את הסופרים‬

‫‪ 1 38‬ספרא חובה‪ ,‬פרק יב‪ ,‬ח (מהדורת פינקלשטיין‪ ,‬עמ' ‪.)173‬‬
‫‪ 1 39‬כך נתפרשו פסוקי ויקרא ה בפי חז"ל‪ ,‬אף שהכתוב אינו מזכיר במפורש כניסה למקדש‬
‫ואכילת קודש‪ ,‬כי אם טומאה ש'נעלמה' מן הטמא בלבד‪ .‬ראו נעם‪ ,‬טהרה‪ ,‬עמ' ‪.139-138‬‬
‫‪ 1 40‬חיים שאול הורוביץ סבר תחילה שמצא גם בספרי זוטא דעה מקבילה לזו של 'זקנים‬
‫הראשונים' ויוסי בן יועזר‪ ,‬לפי פירושו של לוי‪ .‬במאמר שבו הציג את שרידי הספרי זוטא‬
‫בילקוט ובמדרש הגדול‪ ,‬הביא הורוביץ מתוך מדרש הגדול את הדרשה‪"' :‬לנפש" (במדבר‬
‫ה ב) — אין חייב כרת על ביאת המקדש אלא מי שנטמא בטמאות שהן עצמו שלמת‪ ,‬והן‬
‫טמאות שהנזיר מגלח עליהן' (הורוביץ‪ ,‬ספרי זוטא על פי הילקוט‪ ,‬עמ' ‪ .)74‬גם לפי דרשה‬
‫זו‪ ,‬חיוב כרת על ביאת מקדש חל רק על מגע ישיר במת‪ .‬ואולם לאחר זמן הגיע הורוביץ‬
‫למסקנה‪ ,‬שדרשה זו לא הגיעה אל מדרש הגדול מתוך הספרי זוטא‪ ,‬ולא שילבה במהדורתו‬
‫למדרש זה (ראו ספרי זוטא‪ ,‬עמ' ‪ 229‬הערה לשורה ‪ .)9‬אכן לשון זו של בעל מדרש הגדול‬
‫קרובה ללשון הרמב"ם; השוו להלכות ביאת המקדש ג יד; נזירות ז א‪ .‬נשאלת השאלה אם‬
‫המדובר בפרפרזה של מדרש הגדול על הרמב"ם‪ ,‬או שמא בציטוט מקורי מהספרי זוטא‪,‬‬
‫שאף הרמב"ם נזקק לו‪ ,‬שהרי הרמב"ם משתמש כאן בבירור במדרש הלכה שאינו מוכר‬

‫לנו‪ ,‬וקשה להניח שבדה מדרש מלבו‪.‬‬
‫‪ 1 41‬לאוטרבך‪ ,‬מדרש ומשנה‪ ,‬עמ' ‪.73-71‬‬

‫] ‪[ 259‬‬