Page 272 - ורד נועם סופי לאתר
P. 272
פרק ד
הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו אלא
על המת בלבד' 154.אפשר שאין זה אלא ניסוח מאוחר של הקולה המהפכנית
הקדומה של יוסי בן יועזר ,שעוררה תרעומת בימיו ,והוסיפה לעורר מחלוקת
עד דורם של תלמידי ר' עקיבא155.
ואף על פי כן מוקשה זיהויו של ר"י לוי ,שנתקבל כיסוד מוסד במחקר,
בין מדרש ‘זקנים הראשונים' בספרא לבין דברי יוסי בן יועזר .הזקנים בספרא
עסקו בטומאת שרץ ונבלה ולא בטומאת מת .הם הגדירו במפורש שהללו
מחייבים על כניסה למקדש בטומאת מגעם בהיותם ‘אבות' ,ופטרו מקרבן את
הנוגע בנוגע בשרץ ונבלה דווקא בהיות זה האחרון ‘מגע הטמאות' ,ולא אב.
ואולם יוסי בן יועזר פוטר את הנוגע בנוגע במת ,הנחשב בעצמו אב הטומאה
לכל דבר! כדי ליישב קושי זה הציעו ר"י לוי והבאים בעקבותיו ,שהמונח ‘אב
הטומאה' בספרא מובא במשמעות קדומה וראשונית (אב = המקור הישיר של
הטומאה) ,השונה מן המובן המוכר בכל ספרות חז"ל (כל המטמא אדם וכלים
הוא אב הטומאה ,אפילו אם טומאתו משנית ,כגון מי שנטמא במת) 156.ואולם
לקיומו של מינוח עתיק זה לא הובאה כל ראיה 157.בסיכום ,פירושה של המימרה
בעדויות בהקשר של ביאת מקדש מתחזק מכוח קיומה של השקפה דומה בהלכה
התנאית המאוחרת ,ומכוח ההשוואה ל ַמשקי בית המטבחיים באותה משנה,
שאף הם עניינם במקדש .אבל ההקבלה אל דרשת הספרא מעוררת קשיים ואינה
הכרחית.
ההלכה הקומראנית אינה מספקת נתונים מקבילים לפרשנות זו של ‘די יקרב
למיתה מסאב' .לשרשראות הטומאה המשנית המשתלשלות מהמת והלאה,
המוכרות לנו מהספרות התנאית ,אין כל מקבילה בקומראן .בפרק ב ראינו
שמגילת המקדש קובעת ,שהנוגע בטמא מת טמא טומאת ערב‘ :וכול האדם
אשר יגע בו יכבס בגדו ורחץ וטהר לערב' 158,בהתאמה מלאה לפשט הכתוב,
1 54תוספתא ,אהלות א ב (עמ' .)598
1 55ראו דברי ר' מאיר במשנה ,נזיר ז ד.
156הורוביץ בשם לוי ,שם .ראו גם לאוטרבך ,אפשטיין ופינקלשטיין ,שחזרו על הבחנה זו.
157ראוי להפנות כאן למקור שטרם נידון בספרות המחקר בהקשר זה .המינוח המבחין בין 'אב
טומאה' לבין 'מגע טמאות' נשתמר במקור נוסף אחד בלבד ,עד כמה שהגיעה ידי :משנה,
מכשירין ד ח .יש לעיין אם אמנם מעידה משנה זו על מובן אחר של 'אב' מזה המוכר
במערכת המונחים התנאית הרווחת.
1 58מגילת המקדש נ( 9-8 :מהדורת קימרון ,עמ' .)73
] [ 262
