Page 358 - ורד נועם סופי לאתר
P. 358

‫סיכום‬

‫חז"ל‪ ,‬כגון עובר‪ ,‬נפל ומי שאינו מישראל‪ .‬לעניינו של הגוי למדנו כי אינו מקבל‬
‫טומאת מת בחייו‪ ,‬וכי במותו הוא מטמא פחות מישראל‪ ,‬וזה בניגוד לעולה מן‬
‫המקרא גופו‪ .‬בניגוד מובהק לדגם האנתרופולוגי הרווח‪ ,‬משמשת כאן הפגיעּות‬
‫לטומאה אמת מידה להשתייכות אל הנבחרים ולא קריטריון ל'אחרּות'‪ .‬מעיון‬
‫בדברי תנאים ואמוראים בשאלה זו עלו שתי גישות אפשריות ביחס לנכרי‪,‬‬
‫שאפשר לזהותן גם לגבי מעמדו בעניינים הלכתיים אחרים‪ .‬הנימוק המהותני‬
‫תולה את הדין בטיבו האימננטי של הגוי‪ ,‬בעוד הנימוק הרציונלי–ההומניסטי‬
‫תולה אותו בפטור של הגוי — כאדם — מן המצוות‪ .‬הערתי על ההבחנה‬
‫הנדרשת‪ ,‬שהמחקר חטא לה לעתים‪ ,‬בין הפטור העקרוני של הגויים מהטומאות‬
‫שבתורה לבין טומאה תניינית שאינה תלוית נסיבות שהטילו עליהם חכמים‬

                                                     ‫מחמת גויותם כשלעצמה‪.‬‬
‫הלכות טומאת המת משמשות צוהר גם אל היחס לעּוּ ָבר אצל חז"ל‪ .‬גם מכאן‬
‫משתקפת עמדתם המיוחדת של חכמים‪ ,‬שסירבו לראות בעובר אדם נפרד‪ ,‬על‬
‫כל ההשלכות המשפטיות והמוסריות של תפיסה זו‪ ,‬ובניגוד להשקפה הרווחת‬
‫בעולם העתיק ובהלכה הקומראנית בכלל זה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬ההלכה התנאית מכירה‬
‫שתי שיטות בנוגע לטומאת עובר‪ .‬לשיטת ר' ישמעאל העובר טהור לגמרי‪ ,‬אם‬
‫מפני שהוא נחשב ‘ירך אמו'‪ ,‬ואם מפני שטומאתו ‘בלועה'‪ .‬כנגד זה‪ ,‬בשיטת‬
‫ר' עקיבא‪ ,‬הסבור שהוא מטמא (אבל רק את הנוגע בו מבחוץ ולא את אמו!)‪,‬‬
‫אפשר שנשתמר שריד מן התפיסה העתיקה והמחמירה‪ ,‬שראתה בעובר‪ ,‬לפחות‬

                     ‫במידה מסוימת‪ ,‬אדם נפרד שבכוחו לגרום טומאה במותו‪.‬‬
‫להבנת היחס אל העובר חשובה גם ההתבוננות בדינו של הנפל‪ .‬נפל הוא ולד‬
‫שנולד מת בשלב כלשהו של ההיריון‪ .‬מן המקורות התנאיים שבידנו נשקפת‬
‫מסורת קדומה בדבר טומאת נפלים‪ .‬מסורת זו עומדת בבסיסן של הלכות‬
‫עתיקות‪ ,‬אך אין היא מוצהרת במפורש‪ ,‬לגופה‪ ,‬ואף לא נתלתה מעולם בכתוב‪.‬‬
‫על כן תהו אמוראים אם ‘תורה' היא‪ ,‬והתאמצו לסומכה בדוחק אל משניות‬
‫שאינן מעניינה כלל‪ .‬דומה שהמאפיינים האלה הם מתכונותיה המובהקות‬
‫של מסורת הלכתית עתיקה ומושרשת בת ‘מסורת האבות' הפרושית‪ ,‬שטרם‬
‫הוסמכה אל המקרא‪ .‬על פי מסורת זו‪ ,‬הנפל מטמא טומאת מת משלב יצירת‬
‫הוולד‪ ,‬לפי אמונת הקדמונים‪ ,‬כלומר לאחר ארבעים ימי היריון‪ ,‬כשם שמשעה‬
‫זו ואילך הוא מטמא את אמו טומאת לידה‪ .‬מפתיע לגלות‪ ,‬כי לנפל שלא נשלמו‬
‫חודשיו מיוחסת טומאה כטומאתו של מת גדול‪ ,‬אף על פי שבהיותו עובר מת‬
‫אין הוא נחשב לאדם שלם היכול לטמא‪ .‬מכאן מתברר הטעם לכך שעובר אינו‬
‫נחשב אדם לטמא במותו‪ .‬הסיבה אינה שלא נשלמה בריאתו‪ ,‬אלא דווקא משום‬

                                 ‫] ‪[ 348‬‬
   353   354   355   356   357   358   359   360   361   362   363