Page 359 - ורד נועם סופי לאתר
P. 359
סיכום
שהוא ברחם אמו (‘ירך אמו' ,על פי המינוח המיוחד לתלמוד הבבלי) .לפיכך
הוא מטמא משעה שיצא מת לאוויר העולם ,גם כשלא שלמו חודשיו .לשון
אחר ,ה ְתנאי להגדרת אנושיותו של העובר אינו גילו או צורתו ,כי אם ההיפרדות
שלו מגוף האם לכלל הוויה עצמאית .השקפה זו של חז"ל מנוגדת לזו של
תרגום השבעים ,למשל ,הקובע את דינו של הנוגף אישה הרה על פי מידת
ההתפתחות של העובר.
עוד תופעה רבת עניין ,המתקיימת על גבול המונח ‘אדם' ,היא המונח
ההלכתי ‘בן שמונה' .המדובר בתינוק הנולד חי לשמונה חודשי היריון ,שדינו
שונה משאר החיים ומשאר הנפלים ,בחייו ובמותו .בעולמם של חכמים ,כמו
בעולם היווני–הרומי ,החזיקו בהנחה הרפואית שסיכוייו של הנולד לשמונה
חודשים לשרוד קטנים אף מאלה של הנולד לשבעה .יילוד זה הוא כמי שאינו —
אין לו דין אדם חי ,אף שעדיין אינו מת ,והדבר עולה מכל ההלכות העוסקות בו.
ל'בן שמונה' דין מיוחד גם לעניין הטומאה .בחייו ,אין הוא מקבל טומאה ואינו
מטמא אחרים ,שכן ‘אינו חי ואינו מת' .במותו הוא מטמא כמת גדול .ואולם
כאן נתחדש לנו סייג על גבי דין זה .לאור הפירוש החדש שהצעתי לדרשה
בספרי במדבר ,נראה שלדעת ר' ישמעאל ,בהתאמה לסתם משנת מכשירין ,אין
הדם היוצא מגופו של בן שמונה מת מטמא ,שלא ככל מת.
ג 4דרשות קדומות ופולמוס פרשני
ההשוואה אל החומר הקומראני מאירה לפעמים את קדמותן של דרשות ההלכה
של חז"ל .דוגמה מובהקת היא הנחת היסוד האקסיומטית שדם המת מטמא,
המשותפת גם להלכה הכתתית ,אף שאינה כתובה בתורה .כאן נחשף לעינינו
נוסח מקרא חלופי שעמד לפני בעל מגילת המקדש והדרשן התנאי גם יחד ,ועל
פיו שולב דם המת אל תוך הפסוק .נראה שמקורה הראשון של גרסה מקראית זו
הוא במדרש עתיק ,ששולב כמין גלוסה אל תוך הכתוב.
בכמה מקרים מלמדת המקבילה הקומראנית על אופיו הפולמוסי של המדרש
התנאי ,וחושפת בכך את קיומו של דיאלוג פרשני מימי הבית השני .דוגמה לכך
היא ההבנה שמדרשי התנאים הפוטרים מטומאה את האישה שוולד מת במעיה
מכוח הביטויים ‘על פני השדה' ו'בחלל חרב' (במדבר יט טז) אינם אלא מדרשי
תגובה למדרש קדום שהסיק את טומאת האישה מהמילה ‘קבר' באותו הפסוק.
ההיקש התנאי ממת לעצם ,המחייב את שלמותה של זו כדי לטמא באהל ,זכה
לתגובה בדמות היקש בכיוון הפוך בממ"ת .בספרי במדבר אנו מוצאים דחייה
של דרשה פוטנציאלית המלמדת שאף חומרי הבית נטמאים .מתוך ספרות
] [ 349
