Page 40 - ורד נועם סופי לאתר
P. 40

‫פרק א‬

‫הּוא' (כ)‪ .‬מכאן‪ ,‬לכאורה‪ ,‬שחובה על האדם להיטהר‪ ,‬ושאסור לו לשהות בטומאה‪.‬‬
‫הנטמא במת ואינו נטהר חייב כרת גם בלא כל מגע עם הקודש!‪ 17‬אמנם רמב"ן‪,‬‬
‫בעקבות שיטת חז"ל‪ ,‬פירש את הלשון ‘כי' בפסוק כ כתיאור זמן ולא כתיאור‬
‫סיבה‪‘ :‬כי את מקדש ה' טמא' — ‘כאשר את מקדש ה' טמא'‪ .‬לאמור‪ ,‬הטמא חייב‬
‫כרת רק משטימא את מקדש ה' בפועל‪ .‬בפסוק יג‪ ,‬שם אין המילה ‘כי' מצויה לפני‬
‫‘את משכן ה' טמא'‪ ,‬הוא מציע לקרוא‪‘ :‬כל הנגע במת [‪[ ]...‬אשר] את משכן ה'‬
‫טמא — ונכרתה הנפש' (רמב"ן‪ ,‬פס' כ)‪ .‬ואולם פרשני מקרא חדשים לא כך ראו‬

                   ‫את פשט הכתוב‪ ,‬ופירשוהו באיסור שהייה בטומאה בכלל‪18.‬‬
‫האומנם מצטיירת מכל הכתובים הללו השקפה מקראית חלופית‪ ,‬התובעת‬
‫תביעה דתית מרחיקת לכת של טהרה גמורה גם במחנה ישראל‪ ,‬בחיי היומיום‬
‫ובעסקי החולין? אברהם (אדולף) ביכלר תמה על אפשרות קיומה של טומאה‬
‫ריטואלית המתפשטת בלא מגע ומטמאת את המשכן מרחוק‪ ,‬שהרי אפילו‬
‫טומאת מת החמורה אינה מטמאה בלא מגע אלא באוהל‪ .‬לכן סבר שההקשרים‬
‫שהטומאה נתפסת בהם כחטא מכוונים לאדם שהשהה במכוון את היטהרותו‪.‬‬
‫הימנעות זאת‪ ,‬שיש בה משום מרי מכוון או הזנחה‪ ,‬הופכת את טומאתו‬

                                                   ‫הריטואלית לחטא מוסרי‪19.‬‬
‫למסקנה דומה הגיע אף יוחנן ברויאר בסקירתו את הכתובים האוסרים‬
‫את הטומאה במרחב החולין‪ .‬הוא תיאר השקפה מקראית קוהרנטית‪ ,‬האוסרת‬

‫סנדרס‪ ,‬יהדות‪ ,‬עמ' ‪ ,219-218‬סבר שהדין התמוה שמוסר יוספוס (קדמוניות יג‪,305 ,‬‬               ‫‪	17‬‬
‫תרגום שליט‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪ ,)101‬בעניין קרבן הנדרש מטמא מת שלא נטהר‪ ,‬הוא פרי פרשנות‬              ‫‪1	 8‬‬
‫של פסוקים אלה (ראו להלן‪ ,‬פרק ג‪ ,‬א‪ 1‬הערה ‪ .)8‬ואולם פשט הפסוק כפי שתיארתי כאן‬              ‫‪	19‬‬
‫נעלם מעיני סנדרס‪ .‬הוא הבין את הפסוק כפשוטו כאיסור כניסה אל הקודש בפועל‪ ,‬ולכן‬
‫נאלץ לשחזר פרשנות מאולצת כדי להסביר כיצד נוצר הדין של יוספוס‪ .‬תמוה גם פירושו‬

                                                                           ‫למונח 'כרת'‪.‬‬
‫ראו הדיון להלן בשיטותיהם של מילגרום וליכט‪ .‬ראו גם ביכלר‪ ,‬מחקרים‪ ,‬עמ' ‪;265‬‬
‫קנוהל‪ ,‬מקדש‪ ,‬עמ' ‪ ;89‬רייט‪ ,‬ספקטרום‪ ,‬עמ' ‪ 166 ,159‬בהערה; לוין‪ ,‬במדבר‪ ,‬עמ' ‪,457‬‬
‫‪ ;469‬קלוונס‪ ,‬טומאה‪ ,‬עמ' ‪ ;25‬כהנא‪ ,‬זוטא דברים‪ ,‬עמ' ‪ .201‬עיינו דיונו של ברויאר‪,‬‬
‫איסור טומאה‪ ,‬עמ' ‪ .48-47‬מיון של ההיגדים המקראיים המרחיבים את איסור הטומאה‬
‫אל החולין ועיון בטיפולם המיוחד של חז"ל בתופעה זו תוארו במאמרי‪ ,‬נעם‪ ,‬טהרה‪ ,‬עמ'‬

                                                                               ‫‪.129-128‬‬
‫ביכלר‪ ,‬מחקרים‪ ,‬עמ' ‪ .269-264‬ואולם ספק אם אפשר להסביר בדרך זו את כל הכתובים‬
‫שנמנו לעיל‪ .‬להשקפה דומה על מקצתם ראו דעתו של מילגרום להלן‪ .‬ניסוח דומה‬
‫להפליא בפי רייט‪' :‬השהיה פשוטה של הטומאה בשוגג מעבירה את האדם את הגבול שבין‬

                     ‫טומאה נסבלת לטומאה אסורה' (ספקטרום‪ ,‬עמ' ‪ ,165‬התרגום שלי)‪.‬‬

‫] ‪[ 30‬‬
   35   36   37   38   39   40   41   42   43   44   45