Page 88 - ורד נועם סופי לאתר
P. 88
פרק ב
של המסכת העוסקת בהן‘ :אהילות' ,נגזר משם פעולה — הטיה ואהילה על
המת — שמקורו בהרחבה יסודית של טומאת המת .הרחבה זו נתפסה כמאפיין
ראשון במעלה של הלכות המת בכלל ,ולכן נקרא שמה עליהן .הרחבה זו
מעצימה לאין שיעור את נוכחותה ואת מהירות התפשטותה של טומאת המת.
על פי פשט הפסוקים ופרשנותם הקדומה ,המת מטמא בלא מגע רק את המצויים
עמו באהל או בבית סגור .ואולם לפי ההלכה התנאית ,הטומאה נתפסת באנשים
ובכלים בכל מקום שיש בו סוג כלשהו של סוכך ,ויהא זה עץ ,סלע ,אדם ,בהמה
וכלים ,מעובי טפח ומעלה88.
מפתיע לגלות ,שבהיבט זה מחמירה ההלכה התנאית ,שלא כרגיל ,חומרה
מרחיקת לכת לעומת ההלכה של מגילת המקדש 89.עם זה ,השכלול המחשבתי
המאפיין את השינוי המושגי הזה הוא טיפוסי להלכת חז"ל וזר לאופיו של
הקורפוס הכתתי .ואכן הקורא את מגילת המקדש כפשוטה אינו חש שלפניו
פולמוס כל עיקר .נראה שההפשטה ההופכת בני אדם וחפצים לאהלים לא
עלתה על דעתו של מחבר המגילה כלל .כפי שנראה בפרק הבא ,ההרחבה של
השם אהל אל ֵמ ֵע ֶבר למקום מגורים סטנדרטי נעדרת לחלוטין גם מתודעתם של
פילון ויוספוס90.
האם נובע מכאן שהמעתק המושגי המחמיר ההופך בני אדם ,צמחים וחפצים
לאהלים הוא פרי התפתחות מאוחרת שהתרחשה בחוגי התנאים אחרי החורבן?
אין להניח כך ,שכן התוספתא והתלמודים מייחסים לבית שמאי את ההלכה
המחמירה ‘כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע' .על פי התוספתא
הוכרעה הלכה זו למורת רוחם של בית הלל ,עוררה תרעומת וזכתה לפרשנויות
חלוקות בדור ר' עקיבא ,שכן ההלכה המקובלת גרסה ,בהתאם לשיטת בית הלל,
שאין טומאת אהל במאהיל שעוביו פחות מטפח .הגם שלבסוף נקשרה החומרה
של ‘עובי המרדע' בדרכים שונות לדין טומאת משא ,הן אצל ר' עקיבא והן בפי
ר' טרפון ,ניכר מלשונה ומן הדיון בה ,שבמקורה היא מוסבת על טומאת אהל
על ההלכה המחמירה והחריגה בדבר הבאת טומאה גם בשיעור פחות מטפח' ,כעובי פי 88
מרדע' ,ראו להלן. 89
הרינגטון ,טומאה ,עמ' ,73ניסתה להמעיט בערכה של חומרה זו ולאזנה בנטיות לקולה 90
בהלכות טומאת מת אחרות .נראה לי שאין צורך בכך .הקולות הן קולות ,אבל החומרה
במקומה עומדת .ראו עוד בסיכום הספר.
יוסף בן מתתיהו ,נגד אפיון ב( 205 ,א ,עמ' סג-סד); פילון ,חוקים ג( 206 ,ג ,עמ' .)126
ראו להלן ,פרק ג.
] [ 78
