Page 219 - שלמה מלכו, חייו ומותו של משיח בן יוסף / מוטי בנמלך
P. 219

‫פרק ו ‪217‬‬

‫בשל המקום המרכזי שתפס פרק זה באפולוגיה הנוצרית ואחר כך בתאולוגיה הנוצרית‬
‫התפתחה בימי הביניים פרשנות יהודית נגדית לפרק זה‪ .‬פרשנות זו הציעה לראות את עם‬
‫ישראל כעבד ה' ואת הקשיים שמהם הוא סובל בתקופת הגלות כביטויים להגשמתה של‬
‫נבואה זו‪ .‬פרשנות זו השיגה שתי מטרות‪ :‬היא דחתה את דמותו של ישו כגיבורו של הפרק‪,‬‬
‫והיא העניקה משמעות לסבלו של עם ישראל בגלות כשהציגה אותו כביטוי להתגשמותה‬

                                                           ‫של נבואת ישעיהו‪162.‬‬
‫גם כאן אימץ מלכו את הדגם הנוצרי שלפיו “עבד ה'" הנזכר בפרק זה הוא המשיח ולא‬
‫עם ישראל‪ ,‬אך הפך אותו לתשתית למבנה חדש ומקורי‪ .‬את הפסוק הראשון‪ ,‬המתאר את‬
‫מראהו של עבד ה' כ" ִמׁ ְש ַחת מאיש ַמְר ֵאהּו ותארו מבני אדם" (ישעיהו נב יד) הוא הסב על‬
‫משיח בן דוד‪ ,‬על יכולתו להרוג במבטו (“משחת [משחית] מאיש מראהו")‪ ,‬ועל עליונותו‬
‫על שאר בני האדם (“ותארו [גודלו] מבני אדם")‪ .‬את הפסוקים הבאים‪ ,‬המתארים את עליבותו‬
‫של עבד ה'‪ ,‬את יסוריו ואת מכאוביו — “ ִנ ְב ֶזה ַו ֲח ַדל ִאיִׁשים‪ִ ,‬איׁש ַמ ְכ ֹאבֹות ִוידּו ַע חֹ ִלי‪ֳ ...‬ח ָל ֵינּו‬
‫הּוא ָנָׂשא‪ּ ,‬ו ַמ ְכ ֹא ֵבינּו ְס ָב ָלם‪ ...‬הּוא ְמחֹ ָלל ִמְּפָׁש ֵענּו‪ְ ,‬מֻדָּכא ֵמ ֲעוֹ‍ ֹנ ֵתינּו" וגו' (שם נג ג‬
‫ואילך) — שהפרשנות הנוצרית ראתה אותם כמנבאים את יסוריו של ישו‪ ,‬הוא הסב לדמותו‬
‫של משיח בן אפרים והעניק להם משמעות שונה לחלוטין מן המשמעות הנוצרית שלהם‪.‬‬
‫מלכו קבע כי משיח בן דוד היה מסוגל למלא את המשימה המשיחית במלואה בעצמו‪ ,‬אולם‬
‫חטאי ישראל מנעו את התגלותו וגורמים לכך שיהיה צורך במשיח בן אפרים — ואלו דבריו‪­­163:‬‬
‫וא"ת [ואם תאמר] כיון שיש בו (במשיח בן אפרים) אלו החסרונות למה לא בא בן דוד מיד‬
‫תשובה לזה שעונותינו גרמו זה שהוצרך שיבא משיח בן אפרים וימות כדי שיקחו הרשעים‬
‫מוסר שבימיהם לא תכון ממלכת דוד ואע"פ שאמר “אכן ֳח ָל ֵינּו הוא נשא" וכו' אל תחשוב‬
‫שהוא לשהרשעים ישארו בעולם ושהוא ישא עליו עונותיהם וימות בעבורם כי איש בעונו‬
‫ימות וביאתו לעולם אינ[ה] אלא למכשול ולאבדן לרשעים ומרפא לצדיקים‪ ...‬תדע למה גרמו‬
‫עונותינו ביאתו של זה לפי שמשיח בן דוד לא יהיה לו שום צרה וצוקה ולא לבני דורו שלכל‬
‫צריו ואויביו יפתח פיו וימית אותם כמ"ש [כמו שכתוב] “וברוח שפתיו ימית רשע" (ישעיהו‬
‫יא ד) וזה הכח אינו ִנתן למשיח בן אפרים שנ[אמר] עליו “ ִנ ַגּׂש והוא ַנ ֲע ֶנה ולא יפתח פיו"‬
‫(שם נג ז) לפי שאין לו זה היכולת הסבה היא ש" ֵמ ֹעו ֶצר וממשפט ֻל ָקח" (שם שם ח) יר[מוז]‬

‫כי היה בדמות האלהים‪ ...‬הפשיט את עצמו וילבש דמות עבד‪ ...‬וישפל את נפשו ויכנע עד מוות‬
‫עד מיתת הצליבה" (ב ו‪-‬יא‪ ,‬בתרגום פרנץ דעליטש)‪ .‬על התהוותה של פרשנות זו ראו‪Donald :‬‬
‫‪Juel, Messianic Exegesis: Christological Interpretations of the Old Testament in Early‬‬
‫‪ .Christianity, Philadelphia 1988, pp. 129-131‬על הקשיים התאולוגיים שעוררה צליבתו‬
‫של ישו ראו‪ .Martin Hengel, Crucifixion, Philadelphia 1977 :‬הראשונים שפירשו את‬
‫ישעיהו נג בהקשר זו היו יוסטינוס המרטיר‪ ,‬טרטוליאנוס ואוריגנס‪ ,‬ויותר מאוחר פירשו כך גם‬
‫אוגוסטינוס‪ ,‬ניקולאוס דה לירה ואחרים — וראו את קובץ המאמרים שהוקדש לנושא זה‪Bernd :‬‬
‫‪Janowski & Peter Stuhlmacher (eds.), The Suffering Servant: Isaiah 53 in Jewish‬‬

                                         ‫‪and Christian Sources, Grand Rapids, MI 2004‬‬
                                                  ‫‪ 	162‬רמבאום‪ ,‬הפרשנות היהודית לישעיהו נג‪.‬‬
                                                                   ‫‪ 	163‬ספר המפואר‪ ,‬יט ע"ב‪.‬‬
   214   215   216   217   218   219   220   221   222   223   224