Page 239 - morocco
P. 239
מעגל הח"ם 233
מרוקו
חתונה יהודית בדבדו1915, נשואים "טר" ם" ,סאס2 ,ו9ו
"השמלה הגדולה",ציור בצבע מאת ז'אן כמה ימים לפני החתונה טבלה הכלה במקווה בלוויית חברותיה ונשים מבנות המשפחה
בזאנסנו ,מרוקו ,המאה העשרים שנשאו את כליה .בדרך שרו הנשים ומחאו כפיים .במקווה השתמשה הכלה בסבון ריחני
שרשרת עם תליון נשר בעל שני ראשים, ובתכשירי איפור אשר העניק לה החתן.
עאס,המאה השמונה־עשרה או התשע- ליל החנא )לילת אלחנא( לא היה בהכרח הלילה שלפני טקס החופה ,ובמקומות רבים
נערכו כמה לילות חנא .עיקרו של הטקס היה מריחת חומר החנא )כופר אדמדם( על כפות
עשרה ידיהם ורגליהם של החתן והכלה .כל אורח בתורו ,ובעיקר הנשים ,השתתף בתהליך זה,
תוך כדי קריאת קריאות שמחה והענקת מתנות ),ראמה( לנגנים שהוזמנו להנעים את
האירוע .הנשים התלבשו בחגיגיות לקראת הטקס והרבו לשיר שירי חתונה .לאחר הטקס
היו החתן והכלה מרוחים כדבעי ,ונחשבו מוגנים בפני השדים ומוכנים לשלבים הבאים.
הכלה היטהרה בטבילה במקווה והתבשמה לפני החתונה ,וכך נהג גם החתן .בהרי
האטלס נהגו לקחת את החתן אל הנחל הקרוב בחברת רעיו וקרוביו ,ובהזדמנות זו הם
הסבירו לו מה חובותיו כבעל .בערים נחגג בבית החתן "ליל התספורת" .בלילה זה,
שנקרא גם "לילת מצא אישה" ,התייחסו לחתן כאל מלך ,ולאחר התספורת נשאו אותו
על הכתפיים ,ותוך שירה וריקודים לקחו אותו לבית הכלה .פריט מעניין אחר המצביע
על יחס הכבוד המיוחד לחתן ולכלה אשר היה מקובל במרוקו הספרדית הוא הטלאמון.
היה זה אפיריון גבוה וגדול ,אשר הוכן וקושט בקפידה רבה ,ועל שני כיסאות מהודרים
שהוצבו עליו ישבו החתן וכלתו כמלך ומלכה.
ביום החתונה הלבישו את בני הזוג בגדים מפוארים ,ובעיקר את הכלה .בקהילות
המגורשים לבשה הכלה שמלה אשר כונתה"השמלה הגדולה" )לקסווא לבבירא(— שמלת
קטיפה מהודרת רקומה בחוטי כסף וזהב .בהרי האטלס דמה לבוש הכלה ללבוש האישה
הברברית ,אם כי עיטורי הראש המפוארים היו לעתים שונים והדורים יותר .גם התכשיטים
הרבים שענדה היו מפוארים מאוד ,הן בערים והן בכפרים.
השפעות האמנות הספרדית ומנהגי המקום ניכרו גם בעיטורי הכתובה .בקהילות
המגורשים נהגו להכין כתובות מהודרות על קלף .הקישוטים כללו מוטיבים המוכרים
מעיטור כתבי יד של יהודי ספרד בימי הביניים .דמויות אדם לא היו מקובלות ,אך היו
בהן קשתות פרסה בסגנון המאורי ,המוסלמי ,דמויות ציפורים וקישוטים המזכירים את
התכשיטים העתיקים .כמו כן נהגו לפרט את אילן היוחסין של המשפחה כמה דורות
אחורה ,על מנת להוכיח את ייחוסה המפואר .תנאי הכתובה הציגו את עליונות הכלה של
משפחות המגורשים על הנשים המקומיות ,ובכלל זה גם היהודיות מקהילות התושבים.
תקנות ראשי קהילת המגורשים שנתקנו בפאס באות בחלקן בתמציתיות בתנאי הכתובה.
