Page 118 - EGROT - Habaal Shem Tov- NEW LAST

‫הבעש"ט זמר‬ ‫מאמרים ומילואים‬ ‫אגרות‬ ‫הבעש"ט‬ ‫מאמרים ומילואים‬ ‫וכר אגרות‬

‫סיפור הבעש"ט בליל פסח ‪ -‬מבעל הסולם זיע"א‬ ‫ודע‪ ,‬שזאת הבחינה היא גדולה‪ ,‬דהיינו‬ ‫ולהמתיק החמשה גבורות שיהיו נכללים‬
‫כשהגדול נוסע להקטן‪ ,‬זאת הבחינה היא‬ ‫בהחמשה חסדים‪ ,‬ה' פעמים הוי"ה גימטריא‬
‫מרבים לפניו‪ ,‬מנע אף הוא את עצמו מלדבר‬ ‫סיפור המעשה מן הבעש"ט ובתו הצדקת‬ ‫גדולה ביותר‪ .‬כי זה פשוט שהקטן צריך לבוא‬ ‫ק"ל כנזכר לעיל‪ ,‬ויאירו החמשה חסדים‬
‫על כך עם אף אדם שבעולם‪ .‬בבחינת דברים‬ ‫מרת אדל‪ ,‬שהיה בליל פסח‪ ,‬אשר בעל הסולם‬ ‫להגדול‪ ,‬כי הוא צריך לקבל ממנו‪ .‬אך לפעמים‬ ‫בהחמשה גבורות‪ ,‬שיהיה כולו חסדים‪ ,‬ויהיה‬
‫הכמוסים שמליבא לפומא לא גלייא‪ ,‬ומלבד‬ ‫מהרי"ל אשלג זיע"א היה נוהג לספרו בכל שנה‬ ‫אורו של הגדול הוא גדול מאוד מאוד‪ ,‬עד שאי‬ ‫נמשך כל טוב לכנסת ישראל‪ ,‬ויהיה ה' אחד‬
‫בתו הצדקת מרת אדל‪ ,‬לא ידע איש על כך‪ ,‬אף‬ ‫אפשר להקטן לקבל מן הגדול במקומו מחמת‬
‫לאחר סיום הסדר‪.‬‬ ‫רבוי האור הגדול מאוד‪ ,‬על כן מוכרח הגדול‬ ‫ושמו אחד‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫לא אחד מתלמידיו הקרובים‪.‬‬ ‫וכך היה אומר בפתח דבריו‪ :‬אספר לכם‬ ‫להוריד ולהכניע עצמו אצל הקטן ולילך אחריו‪,‬‬
‫כדרכם של צדיקים האומרים מעט ועושים‬ ‫את המעשה המפורסם שהיה בליל פסח‪,‬‬ ‫כדי שעל ידי זה יתמעט ויתגשם האור קצת‪,‬‬ ‫מכל הנאמר עד כה‪ ,‬מתברר שכל השלשה‬
‫הרבה בהנהגת ְּת ִכיפּות המעשה למחשבה‪,‬‬ ‫אצל מרנא אור שבעת הימים הסבא קדישא‬ ‫כדי שיוכל הקטן לקבלו‪ .‬נמצא כשהגדול צריך‬ ‫הם עמודים גדולים ויסודות איתנים בבנין‬
‫לא הותיר הבעש"ט זמן רב להכנות הדרושות‬ ‫הבעש"ט זכותו יגן עלינו‪( .‬והבאנו להלן לשונו‬ ‫לילך להקטן‪ ,‬זהו מגודל עוצם מעלתו מאוד‬ ‫עבודת ה'‪ .‬שההכנעה‪ ,‬הוא חשוב ומפתח לכל‬
‫לנסיעה‪ .‬ואם בימים כתיקונם הייתה כל יציאה‬ ‫עניני עבודת ה'‪ ,‬שהוא משמש כתר ליראת‬
‫לדרך כרוכה בממון רב ובהכנת צידה לדרך‪ ,‬על‬ ‫המתורגם מאידיש)‪.‬‬ ‫כנ"ל‪.‬‬ ‫שמים‪ ,‬כמ"ש עקב ענוה יראת ה'‪ .‬והבדלה‪,‬‬
‫אחת כמה וכמה נסיעה ארוכה שכזו‪ .‬אפס‪,‬‬ ‫ומשה רבנו‪ ,‬עליו השלום‪ ,‬היה גדול במעלה‬ ‫הוא כור מבחן לכל נושא לדעת מה לקרב ומה‬
‫ברצונו כי עז לצאת לדרך ללא שהיות‪ ,‬צרר את‬ ‫החורף הקשה של אותה שנה החל אוסף‬ ‫כל כך‪ ,‬עד שאפלו לפני גדולים היה צריך‬ ‫לרחק‪ ,‬מה טיבו של כל ענין האם הוא טוב‬
‫כל ממונו‪ ,‬שספק אם היה בו די לכסות צד אחד‬ ‫חילותיו ונסוג במהירות מפני האביב הקרב‬ ‫להקטין עצמו ולהראות הכנעה נגדם‪ ,‬כמו‬ ‫או רע וכיו"ב‪ .‬והמתקה‪ ,‬הוא עיקר עבודת‬
‫של הנסיעה‪ ,‬ארז מעט מן המיטלטלין הנחוצים‬ ‫ובא‪ ,‬שכמו נזף בו על התמהמהותו המתמשכת‪.‬‬ ‫שכתוב (במדבר י"ב)‪" :‬והאיש משה ענו מאוד‬ ‫הצדיקים להמתיק הדינים בשרשם‪ .‬ויש בו‬
‫ביותר‪ ,‬שברובם היו תפיליו וספריו‪ ,‬ואחר שבא‬ ‫אלא שאם לא די היה להם ליהודי העיר מז'יבוז'‬ ‫מכל האדם" וכו'‪ ,‬היינו אף על פי שגם הם היו‬ ‫טעם חשוב‪ ,‬מלבד כל הנאמר ונזכר אצלינו‬
‫בדברים עם אחד העגלונים שמלאו לבו לצאת‬ ‫וגלילותיה בתלאות שהסבו להם הכפור והררי‬ ‫גדולים מאוד‪ ,‬כגון יהושע ואהרן‪ ,‬עם כל זה‬ ‫בענין‪ ,‬כי הרי מקור הדינים הוא בבינה‪ ,‬כמ"ש‬
‫למסע הארוך‪ ,‬יצאו תיכף לדרכם כשמגמת‬ ‫השלג זה למעלה משלושה חדשים‪ ,‬הרי שעתה‪,‬‬ ‫היה משה רבנו‪ ,‬עליו השלום‪ ,‬במעלה גדולה‬ ‫מינה דינין מתערין‪ ,‬אבל הם במקום החסדים‪,‬‬
‫פניהם היא העיר סטאמבול (איסטנבול)‪,‬‬ ‫עם תחילת הפשרת השלגים‪ ,‬מלאו כל הארץ‬ ‫ועצומה מאוד‪ ,‬עד שהכרח להקטין עצמו‬ ‫והם בחיבור‪ ,‬וניתן לכנותם דינים ממותקים‪.‬‬
‫שבאותם הימים שימשה כציר מרכזי בדרך‬ ‫וכל הדרכים הסלולות בשלוליות גדולות‬ ‫ולהכניע עצמו נגדם‪ ,‬כדי שיוכלו לקבל אורו‬ ‫ואימתי הם נעשים לדינים קשים‪ ,‬ע"י הפרדה‬
‫וביצות טובעניות שלעיתים קשו למעבר אף‬ ‫כנ"ל‪ .‬וזה בחינת (מגּלה לא)‪' :‬בכל מקום שאתה‬ ‫של הדינים שהם בשמאל מן הימין‪ ,‬שע"ז‬
‫לארץ ישראל‪.‬‬ ‫יותר מן החורף עצמו‪ .‬זאת‪ ,‬מלבד הקושי‬ ‫מוצא גדולתו‪ ,‬שם אתה מוצא ענותנותו'‪,‬‬ ‫נאמר ונרגן מפריד אלוף‪ .‬ומשם הם נמשכים‬
‫מלומדים בקשיים‪ ,‬בנסיונות ובעיכובים‪,‬‬ ‫הנוסף שבחציית הנהרות הגדושים על גבי‬ ‫שבכל מקום שיש גדלות ביותר‪ ,‬שם צריך ענוה‬ ‫עד המלכות‪ ,‬שבחיצוניות שלה נאמר ורגליה‬
‫המצויים לרוב כנגד כל דבר שבקדושה‪,‬‬ ‫הגשרים הרעועים בלאו הכי‪ ,‬שטרם תוקנו עד‬ ‫יורדות מוות‪ ,‬ומזה יניקת החיצונים והקליפות‪.‬‬
‫עמדו בגבורה וללא חת בכל תלאות הדרך‪,‬‬ ‫וקטנות‪ ,‬כדי שיוכלו לקבל האור כנ"ל‪.‬‬ ‫ואילו הצדיקים בעבודתם מעלים את הניצוצות‬
‫שנתארכה אף מעבר לכל גבולי הזמן‪ ,‬ובלבם‬ ‫הנה‪.‬‬ ‫והנה כשהקטן בא לפני הגדול כדי לקבל‬ ‫שנפלו וירדו לשם עד שורש הדינים‪ ,‬דהיינו‬
‫שמחה גדולה על כי בכל רגע ורגע קרבים הם‬ ‫אלא‪ ,‬שכל אלו כאין ואפס נחשבו בעיניו של‬ ‫ממנו‪ ,‬ואזי הגדול מאיר בו‪ .‬ועיקר הדבר לעשות‬
‫והולכים לקראת מטרתם ארץ ישראל משאת‬ ‫הבעש"ט‪ ,‬שרצונו עז היה להוציא לפועל את‬ ‫ממוחין דקטנות מוחין דגדלות‪ ,‬דהיינו להאיר‬ ‫בבינה‪ ,‬ולכך ייקרא המתקת הדינים בשרשם‪.‬‬
‫נפשם‪ .‬אלא‪ ,‬שכדרך מצוה אחת הגוררת עימה‬ ‫תכניתו ולמלא את שאיפתו וכמיהתו לעלות‬ ‫בהקטן‪ ,‬להגדיל דעתו‪ ,‬שיתגדל מקטנותו ויהיה‬
‫מצוה נוספת הכרוכה בה בהכרח‪ ,‬מסתבר שכן‬ ‫לחונן את עפרה של ארץ ישראל ולזכות לאורה‬ ‫נעשה גדול‪ ,‬דהיינו שיבוא למוחין דגדלות‪,‬‬ ‫מכל האמור מובן שכל אחד מהם הוא ענין‬
‫הוא גם גבי שמחה אחת הגוררת עימה שמחה‬ ‫שזהו בחינת המתקה‪ .‬ולפעמים מאיר בו על‬ ‫נכבד בפני עצמו‪ ,‬ועדיין לא השכלנו להבין‬
‫נוספת הכרוכה בה בהכרח‪ .‬אשר על כן‪ ,‬ככל‬ ‫ולאווירה של הארץ הקדושה‪.‬‬ ‫ידי הארת פנים ונחמות‪ ,‬שמאיר לו פניו בפנים‬ ‫כיצד קשורים כל השלשה כחטיבה אחת‪ ,‬וכפי‬
‫שהלכו וקרבו לסטאמבול‪ ,‬כן הלכה וקרבה גם‬ ‫"אין קץ למעלת לימוד התורה בארץ ישראל‬ ‫שוחקות‪ ,‬אנפין נהירין‪ ,‬ולפעמים אינו יכול‬
‫מצוות שמחת יום טוב דחג הפסח הממשמש‬ ‫שהוא בבחינת חיבור הדברים לשורשם העליון‪,‬‬ ‫לקבל על ידי זה‪ ,‬והוא בבחינת‪' :‬אעא דלא‬ ‫הסדר‪ :‬א' הכנעה‪ .‬ב' הבדלה‪ .‬ג' המתקה‪.‬‬
‫ולשם כך הנני מוכן לכל מאמץ ותלאה"‪ ,‬נוהג‬ ‫דליק‪ ,‬מבטשין לה'‪ ,‬שצריך להאיר בו על ידי‬
‫ובא‪.‬‬ ‫היה לומר באוזני תלמידיו בכל עת‪ .‬ועתה‪ ,‬עם‬ ‫יסורין‪ ,‬שצריך ליסרו ולבזותו‪ ,‬כדי לבטל אותו‬ ‫והריני להציע בראשונה הנאמר בליקוטי‬
‫הבעש"ט‪ ,‬שגם בעת שהותו בביתו לא הרבה‬ ‫תום החורף הקשה‪ ,‬גברה בו שאיפה זו עד לכדי‬ ‫שיוכל לקבל‪ .‬ודע‪ ,‬כי אף על פי שהגדול צריך‬ ‫מוהר"ן (ח"ב)‪ ,‬וז"ל‪:‬‬
‫בדיבור‪ ,‬המעיט בו עוד יותר באותה הנסיעה‪,‬‬ ‫להוריד עצמו ולבטל עצמו קצת מגדלותו‪ ,‬כדי‬
‫שכן שקוע היה בלימוד ובמחשבות קדושות‪,‬‬ ‫מעשה של ממש‪.‬‬ ‫לפעמים הגדול הולך ונוסע להקטן‪,‬‬
‫ביודעו ובהבינו את גודל המשימה שבפניו‪,‬‬ ‫ולפעמים להפך‪ ,‬דהיינו שלפעמים הצדיק נוסע‬
‫ולגודל חששו פן יימנע הדבר ממנו כפי שנמנע‬ ‫על המדינה ומאיר להתלמידים‪ ,‬ולפעמים‬

‫התלמידים באים אצלו‪.‬‬