Page 53 - EGROT - Habaal Shem Tov- NEW LAST

‫הבעש"ט צז‬ ‫אגרת א'‬ ‫אגרות‬ ‫הבעש"ט‬ ‫אגרת ב'‬ ‫קכ אגרות‬

‫עד) בדורותינו‪ ,‬שאנו במעט השכל במאוד מאוד‪ ,‬צריך להתחזק ביראת ה'‪ ,‬עה) ולהתבודד‬ ‫ליקוטים וביאורים‬
‫מחשבתו תמיד ביראה ובאימה‪ .‬ואפילו בעת הלימוד‪ ,‬טוב לנוח מעט בכל פעם מלימודו‬
‫מזה אינה יכולה לסבול לרוב בני אדם‪ ,‬ולכן‬ ‫שיתן לעני בעת האכילה‪ ,‬מכפרים עונותיו כמו‬
‫ליקוטים וביאורים‬ ‫כשהוא רעב ובא לאכול ורואה בחזוק איבריו‪,‬‬ ‫שמכפר לו המזבח‪ ,‬בתנאי שיתנהג בשלחנו‬
‫זכור יזכור המוסר הזה‪ ,‬וירדוף אחר התורה‬ ‫כמו שצוו רז"ל בד"ת ובצדקה ובכוונתו‬
‫המצוה נר ומאירה ג"כ‪ ,‬אבל בלאו הכי המצוה‬ ‫בשכחה‪ ,‬שהוא הסתר כפול‪ ,‬כמ"ש בהקדמה‬ ‫באכילתו לש"ש ובתשובתו הרמתה‪ ,‬ויהיה‬
‫היא גשמיות ונפרד‪ ,‬ובמה הוא התקשרות‬ ‫לתע"ס‪( .‬ועיין כש"ט אות ק"ג)‬ ‫והמצות והעבודה לקיום הנפש ובריאותה‪.‬‬ ‫לו כפרה‪ .‬ומי אשר לא ירדוף על כפרה זו‬
‫בו ית' על ידה שנקראת מצוה‪ ,‬לשון לצוות‬ ‫ולא יענג עצמו באכילתו ושתייתו בסעודות‬ ‫שאינה בסגופים ובצער הגוף‪ ,‬ובפרט מי שהוא‬
‫לזה (ברכות ו ע"ב)‪ ,‬שהוא לשון התקשרות‪,‬‬ ‫עד) בדורותינו שאנו במעט השכל וכו'‪.‬‬ ‫הרשות‪ ,‬אלא דוקא בסעודת מצוה‪ ,‬כי הנה‬ ‫עלול בחולאים‪ ,‬והוא בעל תשובה ואינו יכול‬
‫אבל הוא ע"י השכל ובינה שמכניס במצוה‬ ‫שזה עיקר הגלות‪ ,‬שע"ז נאמר‪ :‬ואבדה חכמת‬ ‫בסעודת הרשות אין השכינה שורה‪ .‬ונאמר‬ ‫על הסגופים והתעניות‪ ,‬כמה יש לו לרדוף‬
‫מחמת הפחד ורתת שאחזתהו שלא לגשם‬ ‫חכמיו ובינת נבוניו תסתתר‪ ,‬לכן גלה עמי בבלי‬ ‫בסעודת משה‪ :‬ויבא משה ואהרן וכל זקני‬ ‫אחר דברים המכפרים עונותיו של אדם עם‬
‫ענין אלקית‪ ,‬ובאותו פחד לא הניח אמונתו‪,‬‬ ‫דעת‪ ,‬וזה החושך הגדול שנאמר עליו‪ :‬הושיבני‬ ‫ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני‬
‫שממשיך אהבה ושמחה‪ ,‬שהוא ענין המדות‬ ‫האלהים דייקא‪ ,‬ששם השכינה‪ ,‬ולכן נקרא‬ ‫התשובה הגמורה‪.‬‬
‫והתבוננות בגדולתו ית' וחסדיו הגדולים‪,‬‬ ‫במחשכים כמתי עולם‪.‬‬ ‫סעודת מצוה אכילתם ביחד למצות הגרות‪,‬‬ ‫ובעל ר"ח כתב כי השלחן הוא המזבח‪ ,‬וד"ת‬
‫להיות משלח פארותיו מאין סוף ב"ה ורצון‬ ‫שבא יתרו להתגייר עם כל גדולתו ועזב‬ ‫שעל השלחן הוא השיר שהיו הלוים אומרים‬
‫העליון התלבשות שכינה בתחתונים‪ ,‬לקשרם‬ ‫עה) ולהתבודד וכו'‪ .‬ועיין פרי עץ פרשת‬ ‫תענוגיו ובא למדבר שמם‪ .‬ולכן רמז הפסוק‪:‬‬ ‫על הקרבן‪ ,‬ואכילת העני היא הקרבן‪ ,‬הרי‬
‫וליחדם אתו‪ ,‬ונעשה לאחדים בדביקות הגמור‪.‬‬ ‫נח‪ ,‬וז"ל‪ :‬ושורש הדברים‪ ,‬דאית יראת מצוה‬ ‫כי כל שלחנות מלאו קיא צואה‪ ,‬ולא כל‬ ‫שלחנו ממש מזבח כפרה‪ .‬ארז"ל‪ :‬לא יאכל‬
‫אבל כל זה לא תחול אלא אחר היראה‬ ‫כשהאדם מתבונן להיות מעשה המצוה ענין‬ ‫השלחנות‪ ,‬אלא שלחנות שהם בלי מקום‪ ,‬בלי‬ ‫אלא כשהוא רעב‪ ,‬ולא ישתה אלא כשהוא‬
‫והפחד תחלה‪ ,‬כנזכר לעיל‪ ,‬מפני שכל המדות‬ ‫אלקות כידוע (עיי' זח"ג רכח ע"ב)‪ ,‬וכשהוא‬ ‫השראת שכינה‪ ,‬שהם סעודה שאין בה מצוה‬ ‫צמא‪ ,‬כמו שרמזו באמרם השותה מים לצמאו‪.‬‬
‫והשמחה שהאדם מביא על עצמו בהסכמה‬ ‫מתחיל לעשותה באבריו הגשמים ותשמישי‬ ‫כי אם הרשות‪ .‬ולכן נא' אז תתענג דוקא‪ ,‬על‬ ‫חוץ מפשטן של דברים על צד הרפואה‪ ,‬מוסר‬
‫שרצונו באותה מידה אינם אמתיים‪ ,‬כי אינם‬ ‫מצוה ג"כ גשמיים‪ ,‬הוא מתבהל ומתפעם‬ ‫ה' דייקא‪ ,‬סעודה שצויתיך עליה ששכינתי‬ ‫גדול ילמד האדם מזה‪ ,‬כי הנה אם האדם לא‬
‫מתדמים בדמיונו אם לא שקדמה אותו פחד‬ ‫רוחו איך הוא מגשם ענין אלקות‪ ,‬וכי אלקים‬ ‫שמה‪ ,‬מצוה להתענג בה‪ .‬ומלבד שלחן הע"הז‪,‬‬ ‫ירעב ולא יצמא‪ ,‬לא ירגיש בטוביות ובמעלת‬
‫ה' והוא מתחזק באמונתו‪ .‬ומה שנמשך אח"כ‬ ‫הוא גשמי חלילה‪ ,‬ואחר התפעמו כפעם‬ ‫אלא והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו'‪ ,‬גם‬ ‫המאכל והמשתה‪ ,‬ובחסדו יתברך שערך לפניו‬
‫מן האמונה איזה אהבה או שמחה או כל מדה‬ ‫בפעם‪ ,‬אעפ"כ הוא מתחזק באמונתו ית'‬ ‫בע"הב ששם נחלתו של יעקב‪ .‬שעשו נחלתו‬ ‫שלחן‪ ,‬אבל אחר שרעב במקצת והתחילו‬
‫ומדה‪ ,‬המה אמתיים‪ ,‬שהוא רוח הקודש‪ .‬וזהו‬ ‫שהמצוה הוא התקשרות ודברי אלקים חיים‪,‬‬ ‫ע"הז‪ ,‬ויעקב נחלתו ע"הב‪ .‬הרי זוכה אתה‬ ‫איבריו להתחלש מעט‪ ,‬ואח"כ אוכל ויתחזקו‬
‫שמוזכר בזוהר כמה פעמים (ח"א ז ע"ב ועוד)‪,‬‬ ‫מן הרצון העליון שאמר ונעשה רצונו‪ ,‬עד סוף‬ ‫לשתי שלחנות בסעודת המצוה‪ :‬בע"הז תענוג‪,‬‬ ‫איבריו ויאורו עיניו‪ ,‬יבחין החסד הגדול‬
‫ובש"ס (שבת לא ע"ב)‪ ,‬שצריך להקדים היראה‪,‬‬ ‫השתלשלות מדריגת השפלים‪ .‬ומבין ענין‬ ‫ובע"הב תענוג ושכר הסעודה בעצמה‪ ,‬והפך‬ ‫שעשה עמו הקב"ה‪ .‬וילמד כמו כך מוסר‬
‫ובלתי קדימת היראה הכל הבל ורעות רוח ולא‬ ‫התלבשות השכינה באותה מצוה‪ ,‬כידוע שכל‬ ‫הרשות‪ ,‬כמ"ש ז"ל‪ :‬פרש חגיכם דייקא‪ ,‬מה‬ ‫לנפשו שהנאתה אינה כי אם מהתורה והמצות‬
‫רוח הקודש‪ .‬וזהו שאמרו רז"ל (עה"פ ויקרא יב‬ ‫מצוה הוא ענין השכינה (עיי' זח"א כד ע"א)‪,‬‬ ‫שעשיתם אתם אותו חג ותענוג‪ ,‬ולא כמו‬ ‫והעבודה‪ ,‬והן הנה אכילתה ושתייתה וקיומה‪,‬‬
‫א) אשה כי תזריע וכו'‪ ,‬ופי' הזריעה הוא ענין‬ ‫והתלבשות השכינה בגשמי זה הוא עבור‬ ‫שצויתי אני‪ ,‬כמ"ש ז"ל ע"פ‪ :‬וזריתי פרש על‬ ‫וכל מה שממעט ממנה התורה והמצות ויעבור‬
‫היראה והאהבה‪ ,‬כידוע שבשעת הזריעה חלים‬ ‫התקשרות כל הגשמיים השפלים ע"י אבריו‬ ‫פניכם וכו'‪ ,‬שלאחר ג' ימים אחר פטירתו של‬ ‫זמן מה‪ ,‬הלא היא תחלש ותרעב ויתבטלו‬
‫על האדם שני מדות אלו היראה והאהבה‬ ‫העסוקים במעשה המצוה‪ ,‬ומתקשרים דרך‬ ‫כוחותיה‪ ,‬ואם יעבור יום א' שלם הלא תחלש‬
‫יחד‪ ,‬ומתפעם רוחו‪ ,‬כמבואר בזוהר (ח"ג מג)‬ ‫השתלשלות המדות ודעת בינתו שורש מוצאם‬ ‫אדם וכו'‪.‬‬ ‫יותר ויותר‪ ,‬וכן על זה הדרך‪ ,‬ויאמר‪ :‬היאך לא‬
‫ומבשרי אחזה אלוה (איוב יט כו)‪ .‬ופי' אשה‬ ‫והנה ילמוד האדם מוסר השכל לעצמו‬ ‫אחוס על נפשי העקרית להרעיבה ולהחלישה‪.‬‬
‫הוא המצוה‪ ,‬שהיא שכינה (עיי' ת"ז ת' כ"ב‬ ‫והגעתם עד אין סוף ב"ה‪.‬‬ ‫מאכילתו ושתייתו‪ ,‬כי הלא כשידע האדם‬ ‫ומשנתחלשה מחסרון עסק התורה‪ ,‬הקליפות‬
‫סח‪ .‬ושם ת' לט עט ע"ב)‪ .‬וזהו אשה כי תזריע‬ ‫וזהו (משלי ו כג) נר מצוה‪ ,‬שהמצוה הוא נר‬ ‫שאם יאכל יותר מדאי עד שקץ במזונו‪ ,‬ואח"כ‬ ‫מתגברים וישראל תחת שעבודם‪ ,‬כמ"ש ז"ל‬
‫וילדה זכר‪ ,‬שאם הפחד חלה על האדם מן‬ ‫ע"י התורה אור‪ ,‬כי החכמה ובינה נקרא אור‬ ‫יצטער צער גדול בשביל אותה האכילה ויקיא‪,‬‬ ‫על פסוק‪ :‬וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו‬
‫תורה‪ ,‬ופי' שע"י חכמה ובינה שהאדם מכניס‬ ‫הלא ודאי לא היה אוכל כי אם ההכרחי‪.‬‬ ‫מים‪ ,‬שהלכו ג' ימים בלא תורה‪ ,‬ואז נפלו לפני‬
‫במצוה להאירה‪ ,‬שהוא פי' תורה אור‪ ,‬ע"י כן‬ ‫וא"כ מאחר שידע האדם צער העתיד לעבור‬ ‫הסטרא אחרא‪ ,‬ויבא עמלק וכו'‪ .‬והנפש יותר‬
‫עליו לאחר מותו‪ ,‬שכריסו נהפכת לו על פניו‬