Page 355 - M.BIYALIK_hyiti psanter levadi.M.BIYALIK_hyiti psanter levadi.1A
P. 355
Pg: 355 - 12-Back 21-12-05
מפוצלות; הגוף מרעיד ,חום הדם כאילו מייצג גוף אחר ,סמוך; הרצפה
והתקרה עדיין מחליפות את מקומן .המכאוב כבר נוכח ,אך עדיין לא נמצא
המפתח ל״עיבודו״ .אחר כך מתחיל להצטבר המרחב – הכאן והאי־שם ,נקודה
זעירה במרכז (העצמי) וקו אופק מרוחק .לאט־לאט מצטברים רסיסי הזהות –
חלום ומציאות ,התפוח האסור והקשר עם אלוהים ,ספרות ,היסטוריה,
ובעיקר ״כישלונות שלי במסיבה שלי״ .את כל אלה יש צורך להפוך לניצחון
באמצעות הדקדוק והלקסיקון ,״פעלים ושורשים״ ,מיליות החיבור והזיקה;
מילים ,משפטים ,חומרי שירה – דלק הכרחי לטיסה מעל ל״ישימון שלי״,
שהוא השבר ,המוקשים שבדרך אל האיזון .צריך לחצות את הישימון ,לאסוף
בדרך את המוקשים ולפוצץ אותם במקום בטוח .ואז ״אני מדליקה אור על
הישות שלי כותבת את השירים שלי״ .המשפט האחרון הזה (צמד משפטים
לא מאוחים ,בעצם) ממחיש כמה היה הדיבור השירי עד כאן מקוטע –
תחבירית ,סמנטית ומוזיקלית.
בהמשך השיר הארוך מתחולל מפנה לרעה .כתיבת השירים אינה יכולה לסוכך
לגמרי מפני מחשבות רעות על יום המוחרת ,מפני מזג אוויר סגרירי ,״חושך
פרוע״ ,ערפל ,גשם ,נפש ״זרוקה״ ,הצורך לפקוד את הפסיכולוגית (שהדוברת
משווה אותה לחתולה מרוטשת ,שראתה בצידי הכביש המוליך למכללת בית
ברל) ,ואולי לפקוד גם את האורטופד ,שכן נסדקה יציקת הגבס על גף מן
הגפיים שאירע בו שבר שמפיץ את כאבו מ״נקודת השבר״ .מעל לכול משתלהב
זעם גדול ,גואה שנאה .צריך להתיר קשרים ,לפוצץ אותם כאילו הם גשרים.
הלהבה מתנשאת ,הזעם מכאיב .צריך להזעיק את הכבאים ,או לשוב ולהתכרבל
בשמיכה ולנסות לשקוע בשינה .אבל לא ולא .כל המחסורים ״מתבטלים באחת״.
המשוררת – כולה תעלות וגשרים ,חיבורים ואיזונים ,משוטטת כמעט באוויר
כמו הדמויות על הגגות של שאגאל .הגוף כולו מעוצב על פי ״דגם של בית
כנסת״ (אולי גם הוא שאגאלי מזרח־אירופי) ,או של מקדש .במרחב האישיותי
נוצר איזון דיאלקטי מתוח בין נוכחות למחסורים .הגוף נעשה שקוף כזכוכית
ובנוי כארון קודש ,שבין דופנותיו נכתב והולך ״חיבור תאולוגי״ .אבל הזכוכית
נפצלת ונשברת .הזמן עצמו נסדק; ״התקופה שלי״ מתפצלת .הנפש יפה כמו
פלמינגו ורוד ,אבל הפלמינגו כלוא בכלוב בגן החיות (היופי נתחם בעיגולים
סגורים) .המוח הוא קופסת שנהב ,שבה נצברים רסיסי דמיונות שגולפו ״בסכין
של רצח״ .נקודת היעד כמוה כנקודת המוצא :תנועה לא פוסקת בין פיצול
לאיחוי ,בין פירוק להרכבה ,בין זעם רותח להפשרה .מעל כל זה מרחפים
השירים – ספק מאחים ספק מחדדים את הקצוות השנונים של נקודת השבר.
אפשר לראות בשיר נובלה מודרנית (״בוקרה של משוררת״ – סיפור שכתוב
פניה הלוטים של הזמרת | 355
