Page 130 - motiv_otzar mefarshim vchidushim.motiv_otzar mefarshim vchidushim.1A
P. 130
Pg: 130 - 5-Back 22-02-27
אוצר מפרשים – בבא קמא
אפוטרופין לבעליו לא הוי שנוי רשות הואיל ושם שם א"ה בעלים וכו' .הק' בתו' הר"ף מאי אא"ב
בעליו עליו ונר' שכוונת הרמב"ם ז"ל היינו לומר דכ"ש אם הוא בבית שואל דאין לבעלים לשלם
דעיקר טעמא היינו משום דלאו כל כמיניה וכדאמר דפשע במה שלא העריקו יע"ש ולא ידעתי מאי
רבה וכן לר"פ היינו טעמא דסיפא וכדאמרן ואע"ג קשיא דכיון דמה שמעריקו הוא עושה שלא כדין
דבעוד' ברשות שואל חשיב מועד מ"מ היכא
דנשתנית רשותו בטלה ההעדה מטעמא דלאו כל וכמ"ש התוס' אין זה פשיעה.
כמיניה אלא דיש לתמוה על ה"ה שכתב ע"ד )זרעו של אברהם(
הרמב"ם ז"ל דפסק כר"ע דהוא בתרא דאמר רשות
משנה ולפי האמור טעמא דהכא היינו כרבה נמי שם הכי נמי משתעבדנא דתניא וכו' .לא ידעתי
ודבריו אלו לא שייכי אלא בדינא דרישא כמבואר. לכוון מה ראיה מביא מההיא דר"נ הא ההיא דר"נ
)גבול יאודה( לא נאמרה אלא שמוציאין בדיינין בע"כ של נפקד
או של לוה של שני ,אבל מצד עצמו שיתן מה שבידו
תוס' ד"ה אי תם הוה מודינא ומפטרנא הך היכן רמיזה מדר"נ .אכן אחר העיון נ"ל פשוט,
פירכא ליתא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים דהואיל ועיקר מילתיה דר"נ מדרשא מן הקרא ונתן
חייב וכי קאמר וכו' עכ"ל .ק' לי דהא לקמן לאשר אשם לו דהיינו שיתן מה שבידו למי שנושה
במרובה דף ע"ה ע"א פליגי רב ושמואל במודה בבעל מעות אלו ,א"כ מה לי ע"י ב"ד או על ידו
בקנס ואח"כ באו עדים דרב פוטר ושמואל מחייב הואיל והתורה שעבדה זה לזה אפילו שלא על פי
ואסיקנא דלא קאמר רב דמודה בקנס ואח"כ באו ב"ד יכול ליתן .שוב אח"ז ראיתי למר"ן הב"י
עדים דפטור אלא היינו היכא שחייב עצמו בקרן בחו"מ סוף סי' ק"ה שכתב משם הרשב"א דמימרא
אבל היכא שלא חייב עצמו כלל הוה מודה בקנס זה דקדק דהלוה או נפקד יכול ליתן מה שבידו
ואח"כ באו עדים חייב אפי' לרב והכא בשמעתין לבע"ח של מלוה דידה או נפקד יעו"ש ,ונהניתי
דקאמר הוה מודינא ומפטרנא הוה פטור מכלום
ולכך הו"ל כיון שבאו עדים אפי' לרב היה חייב, ודו"ק.
וא"כ פירכת הש"ס דקאמר אם תם הוה מודינא )חדד ותימא(
ומפטרנא אליבא דמאן. שם ר"פ אמר מדסיפא כו' ורישא ה"ט משום
)ימי אברהם( דכל מקום שהולך שם בעליו עליו .וסיפא היינו
טעמא משום דא"ל לאו כל כמינך וכדרבה והכי קא'
שם ד"ה הוא מעריקנא בשלמא לר"י וכו' ניחא ליה ודאי דטעמא דסיפא כדקאמרת מיהו בעלמא
קצת כו' .ולא ניחא להו מימר דאליבא דר"י פריך אית ליה דרשות משנה וטעמא דרישא משום דנ"מ
וכמ"ש לעיל דכיון דהלכה כר"ע מחבירו לא כו' אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ד כתב וז"ל שאלו בחזקת
מסתברא דפריך דלאו כהלכתא אבל ה"ה בפ"ד דין תם והועד בבית השואל והחזירו לבעליו חוזר
ח' בהליצו על הרמב"ם ז"ל שחייב לשואל אף שלא לתמותו הואיל ונשתנית רשותו בטלה ההעדה ע"כ
תפשוהו ב"ד כתב דהך סוגייא אינה אלא לדעת ר"י ויש לדקדק עליו ממ"ש ברישא דלא מקרי שנוי
וק"ל הל' כר"ע ולפיכך לא חשש רבי' לאותה קו' רשות מרשות בעליו לרשות שואל שכל מקום
וכן פי' מן המפ' ע"כ ,ויש לתמוה דאכתי תקשי קו' שהולך שם בעליו עליו ואין לחלק כלל בין רשות
קמייתא דנימא ליה אי תם הוה מודינא ומפטרינא בעליו לשואל לרשות שואל לבעליו שהרי כתב
דהא קי"ל דפלגא נזקא קנסא ומודה בקנס ואח"ך בפ"ו דין ו' וכן שור שהועד בפני אפטרופוסין
באו עדים פטור כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' גניבה ונתפקח החרש כו' אע"פ שנטלו אפטרופין הרי הן
מועדין בחזק' שהרי ברשות בעלים הן הרי דמרשות
