Page 391 - motiv_otzar mefarshim vchidushim.motiv_otzar mefarshim vchidushim.1A
P. 391
Pg: 391 - 13-Back 22-02-27
אוצר מפרשים – בבא מציעא
כר"י דנהי דבענין קטן ליכא מאן דפליג אבל לענין דהיכא דהשליח לאו בר חיובא יש שליח ה"ן יש
קטנה במציאה פסק כר"י דגמר מניה וכ"ז פשוט שליח יע"ש .ולכאורה י"ל דהתם שאני דישראל
כמ"ש המעיין והתימא מהרב שהניחו בצ"ע .ודו"ק. השליח לאו בר חיובא כלל שאסור בגרושה כמו
תוס' ד"ה אי בעי עביד עסה"ד .דלתירוצא קמא הכהן משא"כ בנדון הרב דהשליח ג"כ אסור בכה"ג
דבר חיובא ולאו בר חיובא פשיטא דאיכא לשנויי דהמשלח אם היה נשבע ושפיר שייך לומר דהשליח
כיון שלא היה יודע שהוא גנוב מיקרי לאו בר חיובא נמי בר חיובא וכמ"ש התוס' הכא בסוגיין דכהן
משא"כ לתירוצא דאי בעי עביד היה מקום קושיא לכהן הוי בר חיובא זה נראה לכאורה ברם כד
עכ"פ גם שלא היה ידוע אי בעי לא עביד ואהא דייקינן שפיר הא ודאי בורכא ולא דמי כלל למ"ש
כתבו דאפ"ה כיון שלא היה יודע שהוא גנוב מיקרי התוס' כעוכלא לדנא דמ"ש התוס' שאני דהכהן
בע"כ כמו חצר וזה פשוט .מיהו איכא למידק השליח אסור עד עכשיו בגרושה בלא שום מעשה
לכאורה בהאי תירוצא שכתבו כיון שלא היה יודע כלל ולפיכך כתבו התוס' דהוי בר חיובא משא"כ
שהוא גנוב מיקרי בע"כ כמו חצר דמבואר הכא בנדון הרב ז"ל דהשליח אינו אסור עכשיו
מדבריהם להדייא דהדבר תלוי באם השליח יודע בזאת האשה כיון דלא נשבע כמו המשלח ולא
שיש איסור בדבר לאין יודע דכל שאינו יודע שיש אמרינן דאילו היה נשבע היה בר חיובא עכשיו נמי
איסור בדבר אע"ג דאי בעי לא עביד חשיב כחצר הוי בר חיובא וכ"ז פשוט וא"צ לפנים ודברי הרב
א"כ כ"ש הוא כשיודע בודאי דאין איסור בדבר ברור מללו .וראיתי להרב שרשי הים בח"ב
דחשיב כחצר וא"כ באומר לאשה אקיף לי קטן בשורש אין שליח לד"ע שהקשה להרב מח"א ז"ל
דאין איסור בדבר כדמוכח סוגייא דידן ודפ' ב' מדברי התוס' אלו ע"ש ואהמ"ר ליכא קושיא כלל.
נזירים היאך אמרי' דלרב סמא לא מחייב משלח )אבני שהם(
משום דהאשה אי בעי עביד וכו' והלא גם לרב סמא
מחייב משלח דהא ודאי עושה שליחותו כיון שאין שם לענין גט כ"ע ל"פ כו' כי פליגי כו' ואבע"א
איסור בדבר והו"ל כחצר ומחייב משלח והיאך כו' ואבע"א מר אמר חדא כו' .וכתב הרא"ש וז"ל
אמרי' איכא בינייהו איש דאמר לאשה וכו' והרי"ף פסק כל"ב דמר אמר חדא כו' או כל"ק כר"י
ולכאורה היה נראה לומר שאני הכא גבי אשה עכ"ל .והנה ראיתי להרב קהלת יעקב באות חצר
משום דיודעת דיש איסור לבעל להקיף את הקטן דמ"ו ע"ג שכתב ע"ד הרא"ש אלו וז"ל ודבריו אינם
והוא דחוק גם אין הסברא מכוחת על תירוץ זה מובנים לי דאי פסק כל"ק דפליגי בקטן א"כ פסק
כר"ל ולא כר"י דהא ר"י דאמר דיש לה חצר וכן
ושו"ר שבסמ"ג הקשה זה והניח בצ"ע. הביא הרא"ש הגירסא ואין לומר דט"ס והא וצ"ל
)קול מבש"ר( דפסק הרי"ף כר"ל דהא ליתא דהא קי"ל כר"י לגבי
ר"ל וא"כ איך אפ"ל דפסק כל"ק וצ"ע עכ"ל .הנה
שם ד"ה דאמר וכו' א"נ י"ל וכו' עכ"ל .מבואר כל זה בא לו להרב ז"ל מחמת שהבין דמ"ש הרא"ש
שדעת התוס' דאי אמרי' אין שליח לד"ע א"כ אי או בל"ק ופסק כר"י שהוא האב"ע דפליגי בקטן
עבד השליח לא אהנו מעשיו ולא מידי וק"ל ע"ז וקטנה ולפיכך הקשה הרב דדבריו אינם מובנים
מהא דאמרי' בנדרים אמאי דאיבעיא לן הני כהני אבל אהמ"ר האמת אינו כן אלא מ"ש הרא"ש או
שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא נינהו ופרכינן והא בל"ק פשוט הוא דר"ל לתי' ראשון שתי' דצ"ע גט
תנן כהנים שפיגלו במקדש מזידים חיובין הא משום יד אתרבא וכי פליגי הוא במציאה דקטנה
שוגגין פטורים ואי אמרת שלוחי דידן אמאי פילוגן אבל בקטן אפי' ר"י מודה דלא גמרי' מקטנה והשתא
פיגול לימא לתקיני שדרתיך ולא לעוותי משמע א"ש דברי הרא"ש והק' דאי פסק כל"ב פסק אליבא
דאם הוא נמי אמר לו לעוותי אה"נ פיגולן פיגול דכ"ע אבל אי אמרי' דפסק כל"ק מוכרח דפוסק
ואמאי והא אשלד"ע וא"כ לא אהנו מעשיו ולא
