Page 397 - motiv_otzar mefarshim vchidushim.motiv_otzar mefarshim vchidushim.1A
P. 397
Pg: 397 - 13-Front 22-02-27
אוצר מפרשים – בבא מציעא
לקמן דף י"ג ע"ב בד"ה אבל כשאין חייב מודה וכו' כעת) .א"ה נראה דל"ק כלל שאין זה רק בבן ולא
משמע דטפי אית למימר דנאמן בטענה זו אפילו בבת ועיין התוספות דף מ"ו ד"ה משום איבה(.
במקויים מטענת פרעון ועכ"ל כן דבטענה זו
דמזוייף לא אשכחן מאן דפליג ולא פליגי אלא )מאור עינים(
בפרעון דלרב אסי ואביי חיישינן ולשמואל לא
חיישינן .ומה שיש לדקדק בשינוייא דמשנינן שם אי דאייתי ב' שערות .בפשיטות אמתני' ל"מ
אליביה דאביי כתבתי לקמן במקומו .והשתא מנ"ל לאקשויי בין אייתי בן לא אייתי אי דאיתיה לאבוה
לרש"י דלס"ד דמקשה ולרב אסי דאי טעין כה"ג דאבוה הוי ואי דליתיה תיפוק במיתת האב דאיכא
אינו נאמן .ונראה דלס"ד דמקשה דמתניתין למימר לעולם באיתיה לאבוה ומיירי בבוגרת לכך
דכותבין ללוה מיירי אפי' בשטרי דלאו דאקנאה הקשה גם אי אייתית ב' שערות של נערות מאי
ולא חיישינן שמא לא ילוה עד תשרי ע"כ דס"ל בעיא גביה ומ"ש רש"י בד"ה דאבוה הוי וכו' דהא
דמסתמא לא בא הלוה אצל העדים שיכתבו אא"כ קטנה היא לאו דוקא קטנה וזה פשוט וכמ"ש
לוה ומיד מוסר השטר למלוה דלא מקדים איניש מהר"ם שיף ובסמ"ג האריך ללא צורך .וליכא
פורענותא לנפשיה דליזלו לנרסיה ולהיות עבד לוה לאקשויי בש"ס מאי פריך ואימא דלעולם אייתית
וכו' ולכך כותבין ומינה דע"כ דאינו מודה דקאמר ב' שערות ומיירי בשעה שמצאה המציאה לא
אינו כתב ללות ולא לוה דמסתמא לא מקדים הביאה ב' שערות ותיכף אח"ז הביאה ב' שערות או
פורענותא לנפשיה ואע"ג דנפל לא אמרינן איתרע מת אביה ולכך הוי דעצמה .דאביה בלא"ה הרי מת
דהא ס"ל למקשן דכל שאינו יכול לטעון בלא נפילה ורבה אינו נוטל אע"ג דכשמצאה היתה ברשותו דזה
גם בנפל נמי לא מצי טעין כדמוכח מדפריך בסמוך שיביש דמלישנא דמתניתין דקתני עבדו ושפחתי
א"ה כל סטרי דאתו לקמן וכו' ומינה דלא מצינן וכו' משמע מציאתן כל השש שנים שלהן ולפ"ז לא
לפרושי נמי דאינו מודה דקאמר היינו מזוייף דכיון משכחת לה אלא כשרוצה לצאת ועוד דא"כ אמאי
דשטר זה יכול לקיימו ואם היה ביד המלוה אין לעצמה יטלו אותן היורשים או אביה כיון דבשעת
הלוה יכול לטעון מזוייף השתא נמי דנפל לא מצי המציאה היתה ברשותם ופשוט גם ליכא לאקשויי
טעין אבל טענת פרעון פשיטא דשאני לן בין נפל ואימא בשמת אביה כשהיא קטנה ואח"כ מכרה
וכו' דהא מידי טעמא הוא דא"ל שטרך בידי מאי עצמה כשהיא קטנה ולכך מציאתה לעצמה דזה אינו
בעי מה שא"כ בנפל שאינו יכול לומר שטרך בידי דאיש מוכר עצמו ואין האשה מוכרת עצמה ואפי'
מאי בעי והלוה יכול לטעון שממנו נפל משא"כ את"ל דאשה מוכרת עצמה בזה לא שייך דהשתא
בכתב ללוות ולא לוה ומזוייף דאין טעם לחלק בין מכורה כבר יוצאה במיתת האב שאינה מכירה אינו
נפל ללא נפל ומשום דנפל איתרע לא ס"ל וכמ"ש דין שלא תמכר ויש לעיין בפוסקים בזה וברא"ם פ'
ועיין עוד מ"ש לקמן בסוגיא זו ובמ"ש ג"כ
משפטים.
במלחמת מצוה ודוק. )קול מבש"ר(
)מגן גבורים(
רש"י ד"ה כשחייב מודה וכו' .משמע מדבריו
תוס' ד"ה רבי יוחנן וכו' וגדול הסמוך אינו זוכה דמודה ואינו מודה היינו פרוע דוקא אבל אם טוען
וכו' כצ"ל .ואין זה מוכרח לכאורה דבגדול הסמוך כתב ללוות ולא לוה וכן מזוייף לאו כל כמיניה.
דמציאתו לאביו לאו משום דידו כידו אלא משום וקשה דהא לס"ד מתניתין דקתני כותבין ללוה
איבה ואיכא למי' דגבי עירוב שאביו מזכה ע"י אעפ"י שאין מלוה עמו מיירי אפילו בשטרי דלאו
לאחרים דלא שייך ה"ט זוכה .ונראה שהוכרחו דהקנאה וא"כ למה אינו יכול לטעון שלא לוה כלל
לומר כן משום דא"ת תיקשי אדמפליג בין קטן וממנו נפל וכן שטר מזוייף הוא מנ"ל לרש"י ז"ל
דלס"ד אינו יכול לטעון שהרי ממ"ש הוא עצמו
