Page 568 - motiv_otzar mefarshim vchidushim.motiv_otzar mefarshim vchidushim.1A
P. 568
Pg: 568 - 18-Front 22-02-27
אוצר מפרשים – בבא מציעא
המעשה והדעת היא דעת בעה"ב ,ואכן מעשה והנראה לומר בזה דעיקר החסרון בשליח המגביה
הפועל הוא מצד שליחות שישתייך למשלח ,אבל מציאה לחבירו הוא משום דחב לאחרים ,וחסרון זה
כיון שגם בלי דעתו לזכות להמשלח יזכה בעה"ב הוא דגורם דליכא שליח במקום שחב לאחרים ,אבל
ממילא חזינן כאן כאילו דעת בעה"ב בזה והרי הוא מובן דאדם זוכה לעצמו אף שחב לאחרים ,אלא
לא חשיב כחב לאחרים אלא דעת בעה"ב הוא דלהשליח איכא חסרון זה והשליחות מתבטלת.
הגורם להיות חובה לאחרים ,כיון דדעת בעה"ב והנה בשליחות רגילה אף שהמעשה נחשב כמעשה
היא הגורמת לקנין של בעה"ב ,ולא דעת הפועל המשלח ,אבל דעה מעשה השליחות כשמגביה היא
לזכות לו ,וא"כ בעה"ב הוא החב לאחריני ולגבי דעת השליח שהיא הקובעת במעשה .והשליח עושה
בעה"ב מהני זכיה אף שחב לאחרים .ודו"ק כי נכון מצד "עצמו" מעשה זכיה להמשלח ,ואמרינן
לשליח לאו כל כמיניה לעשות זאת ,דאף אמנם
הוא. דעושה המעשה בשביל המשלח ,אבל גוף עשיית
המעשה הוא עושה מעצמו ולזה אין לו זכות לחוב
ב"מ )דף י ,ע"א( ,ר"נ ור"ח דאמרי תרוויהו
המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מאי טעמא לאחרים.
הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס
אבל גבי חצר אין החצר עושה מצד עצמה קנין כיון
לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק ,ע"כ. שלית לה דעת אלא רק ע"י דעת המשלח המשתתף
בהדי מעשה הקנין ,ואמנם לגבי חלק ממעשה הקנין
וכתב רש"י ז"ל בד"ה לא קנה .כדאמר בכתובות החצר עושה מצד שליחות ,אבל הבעלים של
לאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר המעשה שהוא האחראי לזה זהו בעל החצר ולכן
שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס ,עכ"ל. הוא החב לאחרים ולא החצר ,והרי פרשנו שלגבי
ומשמע הא אם עשאו שליח קנה אף שחב לאחרים. בעל הדבר ליכא חסרון דחב לאחרים ומותר לו
והקשו התוס׳ והראשונים ז"ל דבפרק הכותב לזכות הדבר בזה .ואתי שפיר דחצר קונה דהא ליכא
כתובות פ"ד ב׳ משמע גבי עובדא דיימר בר חשו, בחלק המעשה קנין שעושה החצר חב לאחרים,
דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני ,אפילו אלא רק בחלק ההשתתפות של בעל החצר שהיא
עשאו שליח ,ע"ש. הדעת בקנין ,והא הוא יכול לחוב לאחרים.
וכתב הגרעק"א ז"ל לתרץ דעת רש"י ז"ל דכתב והשתא דאתינא להכי ,מתבאר נמי גבי פועל ,דיד
שם כן על ר"נ ולדידיה דס"ל דכל מציאה הוי חב פועל כיד בעה"ב ופירושו שאין הפועל צריך בכל
לאחרים ,וההיא ברייתא דפועל הטעם דיד פועל כיד מעשה ומעשה שעושה להתכוון בעשייתו עבור
בעה"ב ,ומשום הכי גם בתופס לבע"ח אם עשאו המשלח שהרי ממילא כל מעשה דידיה שייך
שליח דהוי כפועל מהני תפיסתו ,אבל לדינא י"ל להמשלח ,שלא כן גבי שליח בשעת פעולת
דקיי"ל כרבא והוכיח מההיא דפועל דהמגביה השליחות איכא דעת השליח מצד "עצמו" לעשות
מציאה לחבירו קנה חבירו ,ולא ס"ל לחלק דפועל מעשה זה עבור המשלח ,ולזה אמרינן שהוא החב
שאני ,והטעם דכל מגביה מציאה דקנה חבירו ,היינו לאחרים .אבל בפועל ,ידו כיד בעה"ב כיון שהוא
דלא מקרי תופס לבע"ח משום מיגו דאי בעי זכי קנוי לרבו ואף שלא יתכוון בפעולתו עבור המשלח
לנפשיה ,ממילא בתופס לבע"ח ל"ק גם ע"י פועל קני המשלח ,שכל עוד שאינו חוזר בו משכירותו
לא מהני ,וממילא עשאו שליח ל"מ ,והסוגיא בפועל הרי הוא פועל ,וכל מעשיו ממילא שייכים
דכתובות לפי ההלכה דבאמת לא מהני עשאו שליח, להמשלח ,וא"כ בפעולה זאת של הגבהת מציאה
ורש"י דכתב כן על ר"נ ,ולדידיה עשאו שליח מהני גבי פועל משתתף בזה דעת המשלח שהיתה בשעה
ששכר אותו כפועל ,והרי כאן כאילו הפועל עושה
ונכון בעזה"י ,עכ"ל.
