Page 63 - motiv_otzar mefarshim vchidushim.motiv_otzar mefarshim vchidushim.1A
P. 63
Pg: 63 - 2-Back 22-02-27
אוצר מפרשים – בבא קמא
שם לא בחיה כו' ,ואי בעית אימא בטביא ואי הרא"ש ז"ל דאם הצרורות יש להם בעלים חייב
בעית אימא לעולם בבהמה כו' .כלהו תלתא נ"ש מדברי התוס' בד"ה אלא לא משמע כן שכ' או
שינויי דחיקי נינהו ,דאי תירוצא קמא דמוקי לה
במטוי כלומר דאין דרך חיה לאכול אלא בשר חי, דחבריה ואצנעיה ע"ש.
ממשמעות המשך דברי הברייתא דקתני בשר )משמרות כהונה(
ותבשיל משמע דבשר דקאמר ברישא היינו דלא
בשיל ולא מטוי אלא חי דאם לא כן הוה ליה לפרש שם ואי לא אצנעיה פושע הוא .קשיא לי דהא
ומה גם דאיכא למטעי ,ולתירוץ שני דמוקי לה בצבי לקמן )כ"א ע"ב( תנן ,הכלב שנטל חררה והלך
לא הוה ליה לומר אכלה אלא אכל דצבי לשון זכר לגדיש ,אכל החררה והדליק את הגדיש ,על החררה
הוא ,ולתירוץ שלישי דקאמר לעולם בבהמה והא משלם נזק שלם וכו' ,ומקשינן בגמרא מאן חייב,
דמשונה לאו משום מיני דאכלה אלא דאכלה על גבי בעל הכלב ,וליחייב נמי בעל הגחלת ,ותריצנא
פתורא ,אם כן מאי איריא דנקט פת ובשר ותבשיל בששימר גחלתו ,מוכח דבלא שימר מודה דבדין
הואיל ואין השינוי מחמתן דאפילו כל מילי נמי על הוא דליחייבו שניהם ,בעל הכלב ובעל הגחלת ,אף
גבי פתורא לאו אורחה בהכי ,אם כן נמצא דהעיקר על גב דפשע בעל הגחלת שלא שימר גלחתו ,וא"כ
חסר בדברי התנא ומאי דלא הוה ליה לפרש פירש. הכא איך קאמר דאי לא אצנעיה פושע הוא וחייב
)למנצח לדוד( הכל ,אי משום דהכא מיירי שהזיק בתר דנח ,והיינו
בורו דבעל הדליל ,התם נמי לא הזיק אלא בתר
תוס' ד"ה אלא מתני' באדיי אדוייה בדליל שהניח הגחלת במקום אחד בגדיש הלך והדליק כל
הפקיר או דחברי' ואצנעי ע"כ .ק' דילמא בדלא הגדיש ,ואם כן ליהוי חייב על כל הגדיש חוץ
אצנעיה דהשתא חייבין שניהם יחד בעל הדליל ממקום גחלת מטעם אשו .ונראה לי שיש לחלק,
ובעל התרנגול וח"נ דקאמ' במתני' אכל חד מנייהו דהתם אי חייב גם בעל הכלב אף שפשע זה ולא
קאי ח"נ אבעל הדליל וח"נ אבעל התרנגול וכ"ת שימר גחלתו ,היינו משום דבמקום שהיתה הגחלת
דס"ל לתו' דאי לא אצעניה אע"ג דאדיי אדוייא הוא דהיינו בתוך ביתו לא היתה מזקת לגדיש ,ואם
משלם נ"ש דצרורות ח"נ היינו כשהתיזה דבר של הזיקה היינו על ידי כלב זה שהוליכה לגדיש ,אבל
הפקר אבל אם התיזה ממון שאינו של הפקר משלם הכא כבר היתה התקלה ברשות הרבים ,ואפילו
נ"ש דצרור' דאורחיה הוא כאבנו וסכינו כו' שהניחן שלא היה מוליכה התרנגול ברגלו למקום אחר,
על ראש גגו שנפלו ברוח מצוייה והזיקו א"כ סתרי אפילו במקום שהיתה היתה מוכנת להזיק ,ואם כן
דבריהם אדבריהם דמעיקר' כתבו לעי' פי' בתר
דניח כו' לאפוקי האי דאדיי אדוייה ועוד בסמוך הוי פושע יותר ,ולכן חייב הכל .והבן.
כתבו בד"ה וכי איתמ' ובאדיי אדוייה נמי חייב בעל )לחם אבירים(
התרנגול כו' ר"ל ששניהם יחד חייבין ותו דלא דמי
כלל לאבנו וסכינו כיון דהאי דליל לאו של בעל שם אתמר דליל הפקר א"ר הונא נקשר וכו' .כתב
התרנגו' וא"כ למה יתחייב הכל בעל הדליל דדוחק הרא"ש דנקט של הפקר משום נקשר מאליו דלא
לומ' דה"ל לאסוקי אדעתיה שלא יהיה נקשר מיפטר אלא בשל הפקר דבשל בעלים בעל הדליל
בתרנגו' דהא לית ליה תרנגו' אבל אי אית ליה ה"ל חייב ע"ש .ולע"ד נראה דאפי' לקשרו אדם
ברוח מצוייה ומש"ה אפשר לומר דהתו' אין כונתם איצטריך לו' של הפקר כי היכי דתהוי בכולי עלמא
למעט דחבריה ולא אצנעיה אלא לאפוקי דבעל בין לרב בין לשמואל דאי לא אפקרינהו הויא
פלוגתא לקמן בפ' המניח חד אמר מבורו למדנו וחד
אמר משורו למדנו וכדלעיל דף ג' וק"ל.
)גפן פוריה(
