Page 88 - motiv_otzar mefarshim vchidushim.motiv_otzar mefarshim vchidushim.1A
P. 88
Pg: 88 - 3-Front 22-02-27
אוצר מפרשים – בבא קמא
מהתם ,דאפשר לדחות ולומר דהיינו טעמא דעל לבו ר"ח לאוקמי' יותר פשוט שנתקשה מתוך שינה
ומת פטור ,משום דקים ליה בדרבא מיניה והבן. ונפל ,וכמובן שבנפילתו התעורר ומיד נתקע באשה
או ביבמתו ,ובכה"ג איירי ר"ח וכ"ז בכדי להסביר
)לחם אבירים( אוקימתא איך היה הקישוי ,אבל בודאי דכשנעור
בעל ,שהרי בנפילתו פשיטא שהתעורר ,וא"ש
פרק שלישי שיטת ר"ח.
מתני' המניח וכו' .כתב המאירי ז"ל הובא בש"מ )דודאים בשדה(
לר"ב ז"ל כגון שהיה עיף והניחה שם לפוש וכו'
דיש לחקור דמי הכריחו לומר כן ומאי נ"מ אם שם נפל מראש הגג וכו' .הטור בסי' תכ"א פי'
הניחה והוא עיף או אינו עיף ונראה לפרש והוא למימרא זו דאפי' ברוח שאינה מצויה חייב וברס"י
בהקדים מ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' נזקי ממון שע"ח פ' פטור וכבר הסמ"ע שם עמד ע"ז וכ' לחלק
הל"ב אבל אם הפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בור בין אדם המזיק אדם למזיק ממון ע"ש טעמו
שברשותו פטור ע"ש וא"כ אם המניח את הכד ולפמ"ש לעיל דף ג' ע"ב בדעת הר"ם דמזיק אדם
בר"ה הוא בלי עייפות כמי שבא מן הדרך ודאי הוא הוא דנ"ל מפצע תחת פצע אבל מזיק ממון לאו
דאמדינן דעתיה להפקירו הניחו דאל"כ היכי ס"ד מיתורא נ"ל ע"ש א"ש טפי ועפי"ד הסמ"ע ליתא
לזה להניח כליו בר"ה וכי לא ידע שישברו אותם לראיה שהביאו התוס' לקמן בד"ה ושמואל מההיא
העוברים אלא להפקר הניחו ובזה פטור אם הוזקו דנפל מן הגג ע"ש.
בו רבים אבל אם הניחו והוא עיף אומדנא דמוכח
דודאי הוא דלא הניחו אלא כדי לפוש ויחזור ליקח )משמרות כהונה(
אותו ולא להפקר הניחו אלא כשהיה עיף ואם כן
עדיין ברשותו הוא וחייב. שם ואמר רבה הניח לו גחלת על לבו ומת פטור
על בגדו ונשרף חייב .קשיא לי דהא קשיין מילתיה
)סוכת שלום( דרבה מדיוקא אדיוקא .דמדנקט בתחילה הניח לו
גחלת על לבו ומת פטור ,מכלל דעל בשרו חייב,
גמ' פתח בכד וסיים בחבית ותנן נמי זה בא אימא סיפא ,על בגדו ונשרף חייב ,מכלל דעל בשרו
בחביתו וכו' ותנן נמי וכו' .אין ספק כי מתני' דידן פטור ,ובזה קשיא לי דמה מכריחין התוספות בד"ה
דהמניח את הכד ברשות הרבים אתי לאשמועינן קרע כסותי חייב ,תימה היכי מייתי וכו' תדע מדנקט
דאם התנה המוכר לתת לו חבית וכו' ,ומתניתין דזה רבה על בגדו חייב מכלל דעל בשרו פטור ,והא
בא בחביתו בא לאשמועינן דאם התנה לתת לו כד קשיא דיוקא אדיוקא ,ואיכא למימר נעשה לסיפא
דיכול לומר הלוקח לא אתן לך דמים אם לא תתן לי ופטור ,ואיכא למימר נעשה לרישא וחייב ,ושמא
חבית .אמנם קשיא לי אמאי הוצרך ההיא בתרייתא י"ל לזה דאית להו לתוספות דעדיף נעשה לסיפא
דקרו לכדא חביתא כי מתני' דידן ,ונ"ל לומר מלרישא.
דאצטריך לאשמועינן חידוש אחר בדין המוכר ,דאי
לאו ההיא הו"א דהא דלא אזלינן בתר רובא ויכול )לחם אבירים(
המוכר לומר לא אתן לך חבית אלא כד ,היינו היכא
דלא נתן הלוקח דמים למוכר ,אלא דקנה ממנו חבית תוס' ד"ה קרע וכו' אלא על כרחיך על בשרו
בקנין סודר ,ועתה בא להכריחו שיתן לו חבית, פטור משום שהיה לו להסיר כמו בעל לבו ומת.
דודאי לא אמרינן ליזיל בתר רובא להוציא החבית קשיא לי ,דאם כן דידעי התוספות דטעמא דבעל לבו
ומת פטור משום שהיה לו להסיר ,אם כן אמאי לא
הכריחו מהתם ,וי"ל דלא רצו התוספות להכריח
