Page 146 - 4

‫˘‡‪ ˙ÂÏ‬אב העזר חלק א ‪˙·¢˙Â‬‬ ‫˜‪Â‬‬

‫דדוחה שבת ויה"כ ובכמה תשובות השייכות‬ ‫‪ ¯˘Ù‡Â‬לישב בזה דעת הרמב" )הל' גרושי פי"א‬
‫להלכות נדה‚ ביארתי לפענ"ד ]היא [ סמכו חז"ל על‬
‫הרופאי על דר כלל‪ ,‬כגו שאמרו דאיכא במציאות‬ ‫הכ"ה( דמייתי נמי טעמא דדחסא )יבמות מב‪,‬‬
‫שיהיה לאשה שומא במעיה שממנו מפלת כמי‬ ‫א( די"ל למאי דמסיק ר"י דלמיעוטא נמי חיישינ‬
‫שערות והאמינ על טבע זו כדר שאמרו חז"ל‬ ‫ה"ה וכ"ש דחיישינ למיעוטא דדחסא ואי להארי‬
‫בשבת פר"ע )פה‪ ,‬א( לעני יניקת כלאי אל תסיג‬ ‫בזה‪ .‬ומ"מ מבואר דתחילת גזירה כ היה שרוב‬
‫גבול אשר גבלו הראשוני ‪ ,‬כי היו חכמי בטבע‬ ‫הבני אינ צריכי להניק כ"ד חדש ומ"מ חששו‬
‫עול ואנו מאמיני לה על הכלל‪ .‬אבל לשפוט על‬ ‫בפ"נ למיעוטא‪ .‬וא"כ מא ספו מא חשוב למיעקר‬
‫הפרט על הגו הזה של אשה זו שיש לה שומא‪ ,‬לזה‬
‫אי אנו מאמיני אולי טועה בדמיונו‪ ,‬ואי דבריו‬ ‫תקנתא דרבנ כתבתי לסכור פה דוברי שקר‡‪.‬‬
‫פועלי אלא לספק לנו הדבר‪ ,‬וספק פ"נ דוחה‪ ,‬אבל‬
‫להתיר אשה לבעלה מספק לא‪ .‬ע"כ הצריכו חז"ל‬ ‫‪ Ó"ÓÂ‬ביארנו דבתינוק שכבר ינק איזה חדשי‬
‫להטיל למי לראות א נימוחו‪ ,‬ואע"ג דד יבש נמי‬
‫טמא‪ ,‬מ"מ כיו דרוב הד נימוח והאי אינו נימוח‬ ‫דליכא סכנתא ברוב תינוקת שבזמנינו רק‬
‫וכבר ידענו מהרופאי דאיכא איתתא דאית לה‬ ‫דחיישינ למיעוטא בפ"נ‪ ,‬א"נ משו ילדי דעלמא‪,‬‬
‫שומא‪ ,‬א"כ נימא ג האשה הזאת היא מאות‬ ‫א"כ היכא דאיכא למיחש לקלקול התינוק שיצא‬
‫המועט כדי שלא להוציא ד זה מהרוב שנימוח‪.‬‬ ‫לתרבות רעה פשיטא דלא ניחא ליה בתקנתא דרבנ ‪,‬‬
‫וג אי אומרי לו חטא בתרבות רעה בשביל שיזכה‬
‫וש ביארתי ליישב קושית הרא"ש בתשובה„‪.‬‬ ‫חברי בני גיל ‪ .‬זהו סברת מהר"י מינ ופסקה‬
‫הרמ"א‪ ,‬ואע"ג דאפשר שלא נתכוו לכ ‪ ,‬מ"מ לדינא‬
‫‪ "‰Â‬עכ"פ מאמיני להרופא שעכ"פ ספק פ"נ איכא‬ ‫לקיי דברי הריב"ש ודברי מהר"י מינ נ"ל כנ"ל·‪.‬‬

‫להאשה‪ ,‬ושוב אינו משועבדת להניק ולסכ‬ ‫]‪[‰Ú¯ ˙·¯˙Ï ‰‡ÈˆÈ ˘˘ÁÓ ˙˜ ÈÓ ¯˙ȉ‬‬
‫עצמה‪ ,‬ומכ"ש דאיכא סכנה לילד‪ .‬ובודאי בתחלת‬
‫הנקה דרוב בני מסוכני לחלב ומסמוס ביעי בלי‬ ‫‪ Î"‡Â‬בדמהר"י מינ לא הי' מי שישכור מינקת‬
‫חלב כלל אינו מועיל‪ ,‬וא"כ א לא יניק כלל הוי לה‬
‫ודאי סכנה‪ ,‬ודברי הרופא ספק אפשר שאי ספק‬ ‫להילד כמבואר ש באריכות דבריו התיר‬
‫מוציא מידי ודאי‪ ,‬אבל אחר שכבר ינק איזה חדשי‬ ‫משו יציאה לתרבות רעה‪ ,‬מכ"ש הכא דאיכא בעל‬
‫ועוד יניק רק חששא דמיעוטא‪ ,‬או משו שאר בני‬ ‫עשיר וירא שמי ורוצה להשליש מעות להספיק‬
‫כגילו‪ ,‬בזה ודאי ספק פ"נ דיליה עדי ואי מניחי‬ ‫מינקתו עד סו כ"ד חדש רק משו חששא דלמא‬
‫אותה להניקה‪ .‬וממילא מהיכא תיתי לעגנה בחנ‬ ‫הדרא בי' והתינוק כבר יצא מידי סכנה לפי רוב‬
‫ולחשוד להרופאי שמשקרי במזיד ע"י חמרא‬ ‫הולדות פשיטא דחששא דקלקול התינוק הוי חששא‬
‫דבטיש לשרגא‪ ,‬הואיל והיה זה בחיי בעלה ולא נולד‬ ‫גדולה וקלקול עצו שיבוא למקו שרוב באיה לא‬
‫עכשיו‪ ,‬וג מוכיחה קיי שכל הנשי יודעות שיש‬ ‫ישובו ולא ישיגו אורחות חיי ‪ ,‬פשיטא דעדי‬
‫לה מיחש זיבת לחה מהראש וחולשת החזה‪ .‬וכבר‬ ‫שתנשא לבעל הזה‪ ,‬והבעל עכ"פ יחייב עצמו‬
‫הורה זק בתשובה שבסו ספר בני אהובה ככל‬ ‫להשליש ס מה להספיק מלמד לילד הזה עד שיהי'‬
‫החזיו הזה ואי לפקפק על היתר זה‪ ,‬ומכ"ש לצר‬ ‫ב י"ג שני ויעמוד על דעת עצמו כדי שיתגדל על‬
‫לזה דאיכא למיחש לקלקול התינוק שיצא לתרבות‬
‫ברכי חכמי והנקה זו עדיפא ליה מחלב ודבש‪.‬‬
‫רעה ח"ו וכנ"ל‪.‬‬
‫] ‡‪[ÌȇÙ¯‰ ˙ Ó‬‬
‫‪ ‰ ‰Â‬בגו זה הדי דחלב ארסי שנולד לנו מדברי‬
‫‪ ˘"ÎÂ‬בנידו שלפנינו שהרופאי אמרו שההנקה‬
‫הרא"ש )כתובות פ"ה סי' כ( מצמקו דדיה אומר‬
‫מה שנתחדש לי בזה בעז"ה הנה כ' התוס' )כתובות‬ ‫היא סכנה לה ולולד אע"ג דבעלמא אי‬
‫האמנה להרופא אלא לספק עלינו ויהיה ספק פ"נ‬

‫‪Ï ÔÓÈÒ‬‬

‫‡‪.ԇΠÂȯ·„Î ·˙Î Ì‚˘ ‚Ú˜ 'ÈÒ ·"Á „Ï 'ÈÒ ÔÏ‰Ï ‰‡¯ .‬‬

‫·‪.ÂÏ 'ÈÒ ‰Ï 'ÈÒ „Ï È"ÒÂÒ·Â ‡Ï 'ÈÒ ÔÏ‰Ï ‰‡¯ .‬‬
‫‚‪.‚Ù˜ ,ÂÚ˜ ,‰Ú˜ ,‚Ú˜ ,Á ˜ 'ÈÒ ‰Ú„ ‰¯ÂÈ ˜ÏÁ ÔÈÈÚ .‬‬

‫„‪.Á ˜ 'ÈÒ Ì˘ „"¯ÂÈ ˜ÏÁ· 'ÈÚ .‬‬