Page 348 - 4

‫˘‡‪ ˙ÂÏ‬אב העזר חלק א ‪˙·¢˙Â‬‬ ‫˘‪Á‬‬

‫בש"ס איכא מ"ד דהוה העראה )יבמות נה‪ ,‬א(‪ ,‬וא"כ‬ ‫נמצא לא נכלל זה בכלל הנדר ויכול לחזור אפי' בלא‬
‫למה לא יטעו בו ב"א‪ ,‬ומעתה כיו שאינה חוזרת‬ ‫אמתלא‪ .‬וג לא מטע דאתחזק באיסורא אצל‬
‫מדבריה רק מתרצת ומפרשת דבריה לא צריכא‬ ‫השומעי ‪ ,‬ג זה אי איסור מבורר‪ ,‬דמיד הבינו‬
‫אמתלא כלל‪ ,‬כדקיי"ל גבי חוזר וטוע )ב"ב לא‪ ,‬א(‪.‬‬ ‫השומעי שאפשר שרצה לצער חברו או מוטעה‬
‫והריב"ש סי' תצ"ח מייתי מה דחוזר וטוע לדיני‬ ‫ומבודה היה כמ"ש שמ"ח ש ‪ .‬אבל אי היה איסור‬
‫אמתלא דחד"א ע"ש‪ .‬נמצא ממה שאמרה האשה‬ ‫מבורר א"כ אפי' ע"י אמתלא הי' אסור מטע‬
‫שנתחזק איסורא אצל העול ובלא אמתלא היה נמי‬
‫אפשר שאי להחמיר כל כ ‪.‬‬
‫אסור מטע נדרו וכנ"ל‪.Ë‬‬
‫‡‪ Í‬מ"ש האשה אח"כ לבעלה והוא הגיד בב"ד‬
‫]‪[‡È‰ ‡Ï ‰˜ÂÏ ‰ÏÚ· ‰„ ‰˜ÊÁ‰‬‬
‫ושאלו אותו א מאמי ואומר שמאמי כל מה‬
‫שאומרת אשתו‪ ,‬וש אמר היא אמרה לו דאס צווייא‬ ‫‪ Ì Ó‡Â‬משו"ה אמרו בעלה לוקה עליה ולא היא‪,‬‬
‫האב זיא בעשלאפע באונס‪ ,‬כמדומה לי שלשו זה‬
‫נראה לפרש על נשיקת אבר בלשו דייטש‪ .‬וג אי‬ ‫דמיירי דיהבת אמתלא ומשו חד"א‬
‫לומר שאמרה כ להעלות חמה כי למה תאמר כ‬ ‫אנפשה ליכא‪ ,‬א משו שהוחזקה נדה אצלינו‬
‫לבעלה בינו לבי עצמו‪ ,‬והוא מאי טעמא יאמר כ‬ ‫ובעלה לוקה‪ ,‬א היא נאמנת לומר ברי לי שלא‬
‫לב"ד‪ ,‬נמצא שוייה אנפשיה חד"א וג הוחזק אצל‬ ‫ראיתי ד וכל שדני מטע חזקה‪ ,‬מי שיכול לומר‬
‫העול שהוא מאמי לה שאפי' אמתלא לא מהני‬ ‫ברי לי אינו נהרג‪ ,‬כ"כ פני יהושע כתובות בסוגיא‬
‫דתרי ותרי בקונטרס אחרו ]אות ע[‪ ,‬וכ"כ הרשב"א‬
‫בזה‪.‬‬ ‫ביבמות ר"פ האשה רבה‪ .È‬ועי' במהרש"א ש ‪ .‬ומ"ש‬
‫רמב" פ"ב מאי' ביאה הלכה י"ג מי שאמר בזה"ז‬
‫‪ ÔÚÈÂ‬חשו חז"ל שלא להוציא אשה מבעלה וקשי‬ ‫כה אני אינו נאמ וכשבא על פסולי כהונה לוקה‪,‬‬
‫)וכ"כ( ]וכתב[ הה"מ היא אינה לוקה‪ ,‬הת מיירי‬
‫גירושי ‪ ,‬נכנסתי בפרצה דחוקה להסכי‬ ‫בלא חזר בו באמתלא ואי אומר ברי לי‪ ,‬א"כ הרי‬
‫בשריותא מטע אשר אבאר‪ ,‬כי הנה אמרו חז"ל‬ ‫היא עליו חד"א ולוקה הוא‪ ,‬אבל היא אינה לוקה‬
‫]נדרי ז‪ ,‬ב[ האומרת טמאה אני ל תביא ראיה‬ ‫שלא אתחזק בכה מעול שהרי לא היה נאמ‬
‫לדבריה שמא נתנה עיניה באחר‪ ,‬ולא פלוג רבנ בי‬
‫צדקת וחסודה‪ ,‬מ"מ חשו חז"ל‪ ,‬ואי הבעל צרי‬ ‫אצלינו מעיקרא‪.‬‬
‫לחוש א אינו רוצה להאמינה‪ ,‬אי אנו אומרי לו‬
‫אתה ידעת צדקת אשת ואהבתה ל ואי תאמר לא‬ ‫]‡‪[‰Ï‡˘‰ ÔÂ„È · ‡Ï˙Ó‬‬
‫אאמי ‪ ,‬מ"מ אי צרי להאמי כי עמדו חז"ל על‬
‫קלות דעת הנשי ופריצות הדור‪ ,‬ומי יודע מה נולד‬ ‫‪ ÈÊÁ Â‬מאי דקמ בנידו שלפנינו לכאורה היה נראה‬
‫יו מיומי ורוצית להפקיע‪ ,‬ואי הבעל צרי לחוש‬
‫א לא שמאמי באמת‪ .‬ובכ"ז יש סוברי ‪ ‡È‬בזה"ז‬ ‫להתיר‪ .‬דג א נאמר דמ"ש האשה שטימאו‬
‫דאיכא חרגמ"ה שלא לגרש ע"כ‪ ,‬מנדי אותו על‬ ‫אותה‪ ,‬האמתלא היא טובה דאמרה כ להעלות חמה‬
‫שמאמי ‪ ,‬פי' שהיה לו להאמי יותר לדברי חז"ל‬ ‫ולנקו נק מהגזלני וג ע"י סברא זו לא הוחזקה‬
‫שאפי' כשרה בנשי אי להאמי בעני זה‪ ,‬והרי‬ ‫לזונה בעיני השומעי כי כול הבינו כ ‪ .‬ועוד‬
‫אפי' בתרומה מותרת לר' ששת‪ ,‬והיינו משו שעמדו‬ ‫אפשר דלא צריכה אמתלא כלל דלשו שכ' בשאלה‬
‫חז"ל על סו דעת ‪ ,‬עדיי תאמר אשת כה טמאה‬ ‫שאמרה שני טימאו אותי ושוב אמרה ששכבו עמי‬
‫אני ל ותאסור בתרומה ויבא להוצאת לעז על בניו‬ ‫בקירוב בשר אבל לא הכניסו אבר‪ ,‬אפשר שזה איננו‬
‫ועי"ז יגרשנה ברצו ‪ ,‬ע"כ התירו אפי' בתרומה‪ .‬ורבא‬ ‫חזרה אלא פירוש לדבריה הראשוני ‪ ,‬דבלשו בני‬
‫דפליג משו דאי כא הוצאת לעז אפשר דתאכל‬ ‫אד נקרא ג זה טימא אותה שעשה עמה שגעונות‬
‫חולי ע"ש בפני בש"ס‪ ,‬הרי קמ כמה חשו חז"ל‬ ‫ובפרט שעכ"פ הי' נשיקת אבר באותו מקו ‪ ,‬והרי‬
‫לנתינת עיניה באחר‪ ,‬ולמה לא יחוש כל בעל על‬

‫אשתו מה שחשו לה חכמי ‪.‬‬

‫‪.‰ÊÓ ‰"„ ÂÚ 'ÈÒ Â˙¯˜È ‰"„ ÊÈ 'ÈÒ ÏÈÚÏ ‰‡¯ .Ë‬‬
‫‪.ÌÈÚÂ„È Ìȯ·„‰Â Ì˘ ˙·Â˙ÎÏ 'ÈÁ· È" Ù‰ ‡ȷ‰ ‡ ,ÂÒ ÔÈ˘Â„˜ ‡"·˘¯‰ '‚‰· ‰"Î .È‬‬

‫‪.Ë 'ÚÒ ÁÚ˜ 'ÈÒ Ú"‰‡ Ú"¢ ‰‡¯ .‡È‬‬