Page 458 - 4

‫˘‡‪ ˙ÂÏ‬אב העזר חלק א ‪˙·¢˙Â‬‬ ‫˙‪ÁÈ‬‬

‫בטוענת השטאה ומהימנת במגו דהכחשה‪ ,‬קמ"ל‬ ‫נפשה יודעת שנתקדשה‪ ,‬וע"כ לא נתכוונה אלא‬
‫אפי' שניה מודי אי חוששי ‪ .‬כ נ"ל לדעת הב"ש‬ ‫להשטאה‪ ,‬וכיו שהעני מורה על ככה תו לא הוה‬
‫דברי שבלב‪ .‬וכל זה באשה‪ ,‬אבל בהמקדש אי כא‬
‫הנ"ל‪.‬‬ ‫הוראת שו דבר‪ ,‬דמאי איכפת ליה א תכפור בו‪,‬‬
‫הלא יכול לישא אחרת וג יכול לגרשה ע"כ ואי‬
‫‡‪ Í‬כל האחרוני „ תמהו עליו בזה‪ ,‬דבי לפי'‬ ‫הפסד בקידושי בע"א‪ ,‬ואי כא הכרח שהי'‬
‫להשטות‪ ,‬ע"כ לא יועיל לו טענת השטאה כנלע"ד‬
‫הריב" ובי לפי' הר"י בתוס' פ' חז"ה )לד‪ ,‬א‬
‫דהוי הוי( כל עצמו של נסכא דר"א משו דע"א‬ ‫לדינא נכו ‚‪.‬‬
‫מזקיקיו לשבועה‪ ,‬והכא שבועה לא שייכי באיסור‬
‫והיתר‪ ,‬א"כ מה עני נסכא דר"א לכא ‪ .‬ותו צל"ע‬ ‫‪ ÔÎÂ‬יש לפרש לשו הש"ס דבעי מיניה מר' יהודה‬
‫הרי כ' ש" ח"מ סי' פ"א ס"ק )כ'( ]כ"ג[ בש גד"ת‬
‫דאפי' בממו המודה בפני ע"א ושוב טוע משטה‬ ‫שניה מודי מהו‪ ,‬למה דקדק שניה מודי ‪,‬‬
‫מהימ ‪ ,‬ולא שייכא נסכא דר"א בהא‪ .‬וטעמא נ"ל‬ ‫דכ לי א' מודה כמו שניה מודי ‪ ,‬דלעול המודה‬
‫נכו דהא דאינו יכול לישבע בנסכא דר"א‪ ,‬היינו‬ ‫יחוש א א' או שני ‪ ,‬וה"ל למימר בהודאה מהו‪.‬‬
‫משו שצרי לישבע אותו שבועה שחייבתו ע"א‪,‬‬ ‫ולפי מ"ש ניחא‪ ,‬דהאי שניה מודי פי' שמודי‬
‫ולכאורה ק' אדרבה אי כא חיוב שבועה כלל שהרי‬ ‫בכוונת הקידושי ‪ ,‬דודאי ר"י מיירי בשניה מודי‬
‫אינו מכחיש העד‪ ,‬וכל מי שאינו מכחיש עד אי עליו‬ ‫במעשה הקידושי ‪ ,‬א נסתפק אי מיירי בשניה‬
‫חיוב שבועה‪ ,‬ומה שיי משאל"מ‪ ,‬וצ"ל כיו דאנ‬ ‫מודי בכוונת הקדושי ‪ ,‬או דלמא רק הבעל מודה‬
‫סהדי מה שביד איש הוא דיליה‪ ,‬א"כ הו"ל לעני‬ ‫בכוונת הקידושי והיא טוענת השטאה אי חוששי ‪,‬‬
‫חיוב שבועה כאלו מכחיש העד‪ ,‬בזה שאמר שאינו‬
‫של הנחט ‪ ,‬ומ"מ כיו שהעד לא העיד כ בפירוש‬ ‫אבל אי ג היא מודית חוששי וא"ש וק"ל‪.‬‬
‫שהוא של הנחט ‪ ,‬לא הו"ל נשבע להכחיש העד‬
‫]‪[‡"Ú Ì˜ӷ ‚ÈÓ‬‬
‫במה שנשבע דידי חטפתי‪ .‬כ צריכי לדחוק‪.‬‬
‫‡‪ Ì Ó‬משמע מדברי גדולי האחרוני אלו דבלא הא‬
‫‪ Ê"ÎÂ‬בנסכא דטוע דידי חטפתי נגד חזקה מה‬
‫דדברי שבלב‪ ,‬אפי' א הי' מועיל דברי‬
‫שבידו הוא שלו‪ ,‬אבל א טוע לא הודיתי‬ ‫שבלב‪ ,‬מ"מ אי להאמי לה שכ היה לבה וכוונתה‬
‫ולהשטות נתכוונתי וליכא אנ סהדי דלא נתכוו‬ ‫להשטות‪ ,‬לולי מגו דהיתה מכחשת העד‪ ,‬ועל מגו זו‬
‫להשטות‪ ,‬אדרבה אורחא בה כיו שהשטית בי‬ ‫צווח הב"ש דמגו להכחיש העד לא אמרינ דהיינו‬
‫לתבוע מה דליתא השטיתי ב להודית מה דליתא‪,‬‬ ‫ממש נסכא דר"א‪ ,‬וא כדבריו כ הוא יש להסביר‬
‫א"כ מכ"ש בנידו שלפנינו דהדעת נות שהשטית‬ ‫בש"ס דרב ושמואל תרווייהו נזהרו בדבריה ואמרו‬
‫בי' ואינה מתחייבת שבועה אפי' בממו כיוצא בו‪,‬‬ ‫אי חוששי אפי' שניה מודי ‪ ,‬ואלו שארי אמוראי‬
‫כיו שאי העד מעיד ולא אנ סהדי איכא דלא‬ ‫בסוגיא ההיא אי ג א' שהוסי בלשונו דבר זה‪ ,‬עד‬
‫נתכוונה להשטות‪ ,‬ואי כא חיוב שבועה כלל‬ ‫שנסתפקו בקבלת ר"י אי שניה מודי קאמר או לא‪,‬‬
‫ומועיל מגו להכחיש העדי ‪ .‬ועוד הא התשב"‬ ‫ולדבריה ניחא דלכאורה בודאי מיירי בשניה‬
‫בתשו' ]ח"א סי' קל[ החליט בפשיטות דלר"פ נמי‬ ‫מודי ‪ ,‬דבמכחישי' פשיטא דע"א בהכחשה לאו‬
‫דחוששי לקידושי היינו מדרבנ בעלמא יע"ש‪,‬‬ ‫כלו ‪ ,‬ואפי' בהשטאה במגו דהכחשה ה"ל מגו‬
‫ובעדי דרבנ לא אמרינ משאל"מ‪ ,‬ולית כא משו‬ ‫במקו ע"א‪ ,‬ובודאי הוה כמו שניה מודי ‪ ,‬ע"כ לא‬
‫נסכא דר"א וליכא למיחש להא דב"ש כלל לכאורה‪.‰‬‬ ‫מיירי אלא בשניה מודי ומה צרי לפרש יותר‪ .‬א‬
‫רב ושמואל דלית להו מחויב שבועה ואינו יכול‬
‫‡‪ ‡¯·È‬עדיפא הו"ל להקשות‪ ,‬כיו דנניח דלא‬ ‫להשבע משל ולית להו נסכא דר"א )בשבועות מז‪ ,‬א(‬
‫שפיר הו"מ למטעי דבשניה מודי בכוונת‬
‫נאמי לה להשטות בלי מגו דהכחשה‪ ,‬א"כ‬ ‫הקידושי חוששי לקידושי ‪ ,‬ולא קאמרו אלא‬
‫אי נאמי לה טפי מאלו הכחישה באמת שאז עכ"פ‬
‫הבעל מודה נאסר בקרובותי' ואי נתירהו בקרובות'‬
‫ע"י טענת השטאה‪ .‬ועוד אפי' אותה לא נתירה‬

‫‚‪.‡˜ 'ÈÒ ÏÈÚÏ ‰"Π.‬‬
‫„‪˙"¢ ‰‡¯Â .ÂÊ ‡È˘Â˜ ·˘ÈÈÏ Î"˘Ó ‡Ò 'ÈÒ Ú"‰‡ È·ˆ ˙¯‡Ù˙ ˙"¢ 'ÈÚ .¢ 'ÈÒ ˆ"ÎÁ ˙"¢·Â ·Ó 'ÈÒ Ó"·‡È ‰ ˜Ó‰Â ¯È‡Ó ˙È· ‰‡¯ .‬‬

‫‪.·Î 'ÈÒ È΄¯Ó ¯Ó‡Ó‬‬
‫‪.˘„˜Ó‰ ‰ ‰ ‰"„ ˈ 'ÈÒ ÏÈÚÏ ¯Â‡È· ¯˙È· ‰‡¯ .‰‬‬