Page 647 - 4
P. 647
Ì˙Áלסימ פד ʯ˙ ¯ÙÂÒ
עני הי' אלא אפילו למה שאמר עד ההוא בהגדתו ע"י הכחשת העדי כיו דהגדה הראשונה הי' שלא
בפע שני דלאחר שעזב הטבעת ביד' נת לה הצ"ל בפני המקדש ממילא הגדה השני' היא העיקר לדעת
בעד הטבעת ואז החזירו לו את הטבעת הלא אמר רוב הפוסקי בח"מ סימ כ"ח סעי ט"ו דאי דכיו
העד ההוא שהי' החזרת הטבעת ממנ' אליו ב' או ג' עפ"י עדות שנתקבל שלא בפני בע"ד וחוזרי ומגידי
מנוטי לאחר שהחזיק' בטבעת והלא מעש' שהי' והרי בהגד' השני' אמר העד הראשו שלא שמע מ
אחר כ"ד אי מקו להוכיח על הכונ' שהי' בשעת המקדש רק שאמר הרי את מקודשת ותיבת לי לא
הקידושי וזולת כל זה הלא אפילו הוכחות טובות שמע א"כ לפי מה דפסק המחבר בסי' כ"ז סעי ב'
שהי' בשעת מעש' הקדושי ג"כ אי מועילי לחזק אינה מקודשת דכא לא דיבר המקדש עתה מעסקי
את הקידושי ולהוכיח דהי' הכונ' בהנאת קישוט קידושי מקוד כפי דברי העדי שלא אמרו בשני
דהרי הח"מ בסי' כ"ח ס"ק ל"ד וסי' כ"ט ס"ק ג' הפעמי שו דברי מתחילה ורק שהי' מראה
מביא דעת העיטור שאפי' אמר במפורש שהיא הטבעת להבתול' או שביקש' ממנה הבתול' את
מקדש' בהנאת קישוט לא מהני ולא הוי רק ספק הטבעת בידו ביקשה ממנו הבתולה את הטבעת ולא
קידושי וא למה שכתב הב"ש בס"ק מ"ח כדעת רצה לית לה ואמר לה מקדש זיי וועל אי די יוא
הרא"ש עכ"פ צרי להודיע לה במפורש שהוא שאול דער מיט אי לו נאמנות בזה כיו שמכחיש דברי שכ'
בידו כדי שתדע שמקדש' רק בהנאת הקישוט ולא העדי' בזה והא דאחר דבריו של המקדש אמר ע"א
תסבור שהוא לטבועי והג שאמרת הבתול' לאחר ככל דברי המקדש ועד השני אמר שמקוד דיבר
הגדות שני העדי בפע שני שהוסיפ' הבתול' אי המקדש מעני קידושי ורק שאינו זוכר א דיבר
שאמר שהטבעת הוא של אחיו יוסל הלא היא עמה הנה א"ל לפני דאחר שכבר העידו העדי
מכחשת בזה דברי שני העדי שהעד הראשו אמר עדות בפע השני שהיה בפני המקדש והמתקדשת
בפע הראשו שאינו יודע א הי' הטבעת של שוב אינ יכולי לחזור ולהגיד ואפילו לדעת
המקדש או של אחיו יוסל ובפע השני אמר שאינו המחמירי בלא אמר לי שמבואר ברמ"א סימ כ"ז
זוכר א אמר המקדש שהטבעת הוא של אחיו יוסל סעי ד' כ' הב"ש ס"ק י"ד דכשאיכא עוד ריעותא
או שהוא שלו בעצמו והעד השני בפע הראשו לא ג המחמירי מודי וכא הא איכא ריעותא בגו
אמר מאומ' מזה ובפע השני אמר שאמר המקדש כס הקידושי במה שהטבעת הי' נרא' שהוא של
קנ' הטבעת מ ר' חיי צור ועכ"פ מה לנו להטריד זהב ולא היה רק איבר ג'גולד ומבואר בב"ש סימ
עצמינו בזה שה דברי של מה בכ כיו דעכ"פ ל"א ס"ק ג' כשיש בו זיו ודהוא היתה סבורה שהוא
ברור דאי לנו לדייק ממעש' שהי' לאחר החזרת של זהב י"ל דאי רצונה להתקדש אלא כשהוא של
הטבעת או בשעת החזרת הטבעת שהי' ג"כ אחר כ"ד זהב ומה שכתב בזה הרב מפ"ב להוכיח מ נתינת
של הקידושי להוכיח מזה על אופ הקידושי ובפרט הצ"ל שהי' כונת המקדש לקדשה רק בהנאת קישוט
שנרא' וניכר שנתינת הצ"ל הי' לשחוק ולהיתול ומש"ה נת לה צ"ל אח"כ בעד הנאת הקישוט א
ודברי הרב מפ"ב שד מזה שהי' כונת הקידושי על שהטבעת הי' שוה ג' שיי עכ"פ הנה במח"כ לא היה
הנאת הקישוט אינ אלא דברי תימה .והנה מה ראוי לגאו מובהק כי"ב להעלות על מכתב תשובתו
שפקפק הרב מפ"ב בגו ההיתר שע"י הכחשת דברי הבל כאלו ואי יש לדייק מעניני שחוק והיתול
העדי כנ"ל מחמת שיש שני עדי שפוסלי את עד כאלו איזו עני גדול כזה על גו הקידושי והרי רק
א' מעידי הקידושי ולא נשאר רק ע"א כשר על עד השני אמר מעני נתינות הצ"ל ועד הראשו לא
הקידושי ושיי בה חומרת הסמ"ג כשמקדש רק אמר מזה מאומה וג העד השני סותר את דבריו
בע"א הנה לא ביאר את דבריו דהחשש הזה אינו רק בהגדתו בפע שני ממה שהגיד בפע ראשו ולא
לגבי המקדש דמוד' על הקידושי אבל על מבעיא לפי מה שאמר בפע הראשו דלאחר שקיבל
המתקדשת דמכחיש' ולפי דברי' לא הי' כא דינא המקדש את הטבעת או שהיא זרקתו לו ורק כשכבר
של קידושי כלל אי עלי' שו חשש וחומרא היה הטבעת בחזרה ביד המקדש נת לה הוא א' צ"ל
וכמבואר בהגהות רמ"א ש דבסימ מ"ב סעי ב' ואמר לה הרי ל בעד הטבעת והיא נתנה את הצ"ל
דא אחד מכחיש העד אי לחוש ולקמ אי"ה אבאר בתו התיבה וא"כ האי יש ה"א לדייק מעני
שכ' הח"מ דמהר"מ פדוואה חונ בזה להחמיר י"ל שנתהוו' אחר הקדושי ואחר החזרת הטבעת לידו
דבמקו דאיכא עוד קולא אי להחמיר וכא איכא שיהי' מזה הוכח' על הכונ' של נתינת הקדושי באיז'
