Page 664 - 4
P. 664
˘‡ ˙ÂÏהוספות והשלמות ˙·¢˙ ˙¯„Î
דהריב" בזה כבר הביא ליישב דברי הב"ש באבני ר"פ דא"כ אכתי פשיטא דמהני הכחשת עד ונראה
המילואי בש בנו ואמנ איהו כיפי תלי' לי' לישב עוד דס"ל להרא"ה והרמב" בטעמא דר"פ דחייש
דלא תקשי דהרי הת דוקא בדאיכא שבועה אבל לקידושי משו דס"ל דהוי כשאר איסורי דע"א
בקרקע וכיוצא דליכא שבועה לא כתב ש דדוקא נאמ ויתכ לפע"ד לפרש דבריו דס"ל דוודאי לא
בקרקע משו דגבי קרקע לא חשיב ע"א כלל לשו מיקרי דבר ערוה אלא א"כ באו להעיד על איסור
דבר בקידושי דא שניה מודי שקדשה שלא ערוה שיש בו כרת או מיתה וכ"כ הנוב"י קמא
בפני עדי לא הוי קידושי וא קידש בפני ע"א הוי באה"ע )סי' נא( ע"ש ומעתה א לר"פ א קידש בפני
קידושי לר"פ א"כ חשיב ע"א לגבי קידושי וממילא עד אחד אעפ"י ששניה מודי א"א לחייב הבא
לא מהני מגו כסברת הריב" וה דברי קרובי א עלי' דאי תרצה לחייבו מיתה או קרב בשוגג הוי
שאינ מוכרחי וזה ג לדבריו לא היה צרי לומר דבר שבערוה ואינו רק בשני אבל לאוסרה לעלמא
לר"א אליבא דהרמב" והריב" סברא דמשאיל"מ הוי כשאר איסורי וזה כוונת הרא"ה והרמב"
והמעיי בח" יראה דלריב" פשיטא לי' דלא כב"ש שכתבו דס"ל לר"פ דהוי כשאר איסורי )ולא ס"ל
ולפענ"ד הא דקאמר הריב" והרמב" דע"א הוא סברת הפ"י דאי אישות לחצאי ואולי משו דס"ל
כשני כל שלא נשבע להכחישו היינו משו דע"א לר"פ כר"י בריש פרק האומר דיש שיור בקידושי
ק לשבועה ובשבועות התורה הדי דא אינו נשבע דהת א בתו ל' יו בא עלי' אחר נראה וודאי
אפילו א ברצונו היה נשבע רק שאינו יכול חייב דלא קטלינ לי' כי לא מצינו אשה שחייבי עליה
לשל מ"מ כל שהעד זוקק לשבועה א אינו נשבע מיתה ויהי' קידושי תופסי בה( ור' כהנא ס"ל דאי
להכחישו אי לנו להאמי במיגו כנגדו כמו דלא אישות לחצאי וכמ"ש הפ"י והיינו כר"א ר"פ
מהני מיגו במקו שני עדי וזה דווקא א אמרינ המגרש דלרבנ ג בקידושי אי שיור דבעינ ויצאה
מתו שאיל"מ אבל א לא היה משל כשאינו יכול והיתה וכבר כתב הר" ר"פ האומר בזה ור"ח ש
לישבע להכחיש את העד כמו בחשוד או בטוע א"י פוסק כר"י דיש שיור בקידושי ואולי ג"כ ה"ט
הרי אינו חשוב כשני וא"כ מהי תיתי לא יהני מגו
במקו ע"א ולפ"ז בקידושי דכיו דיכולי דרא"ש דפסק כר"פ וכדאמר דהא בהא תליא.
להכחישו אינו ברור כ"כ לומר דלא מהני מגו כמ"ש
הב"ש ועכ"פ כיו דאיכא חשש איסור דאורייתא מי È˙ȇ¯Âבמכתבו שכתב דר"פ ס"ל כמ"ש הרמב"
יקל בערוה לעומת דעת הגאו ב"ש. דג בממו כל שאינו נשבע להכחיש העד
הרי הוא כמו שני ולא ס"ל כסברת הרשב"א שכתב
˘ÈÂלעיי דאפשר דג לדעת הר"י בתוס' בב"ב לרבא לכ אינו נאמ אע"ג דבממו חייב לשל
באומר א"י או שותק הת משו משאיל"מ וכתב
דטעמא דלא אמרינ מגו בנסכא דר"א משו מעלתו דזה הוי טעמא דר"כ אבל ר"פ ס"ל סברת
דאע"ג דהיכא דליכא שבועה אמרינ מגו דאי בעי הרמב" ורצה ליישב בזה קושית הח" והאחרוני
טעו להכחיש העד אבל לישבע נגד העד לא אמרינ על ב"ש והנה מלבד מה שדבריו רחוקי לפרש
מגו דהיה יכול לטעו ולישבע נגד דברי העד והנה דפליגי ר"פ ור"כ באינו מודה רק לצחוק נתכוונתי
הסברא ידוע בלא שבועה אמרינ מגו ובשבועה לא דהרי אפילו הסמ"ג לא אמר הכי לר"כ אלא אפילו
אמרינ נראה דה"ט דלא אמרינ מגו דחשוד אממונא בשניה מודי לא הוי קידושי כמבואר ושאר
חשיד אשבועה .והנה לר"י דס"ל דלא אמרינ מגו דחוקי ואול מלבד זה נפלאו דבריו וכי להרמב"
כו' חשוד אשבועתא והיינו כמו שכתב ש בתוס' חייב בנסכא דר"א רק משו דא אינו נשבע
ובנימוקי יוס או משו דהוי תרי איסורא או משו להכחיש העד הרי הוא כשני ולא מטע משאיל"מ
דחומרא שבועה דכל העול נזדעזע ואמרינ לכ כמ"ש הרשב"א אי אפשר לומר כ דהרי מבואר בג'
דאע"ג דמעיז פניו להכחיש את העד בדבר שבממו מקומות בב"ב ובשבועות דרק מפני מתו שאיל"מ
שאינו חמור מ"מ שבועה דחמירא לא יעוז פניו מתחייב בנסכא דר"א וזה פשוט ומבואר בש"
לישבע מה שיודע שו אד שהוא משקר או לטעמא בכמה מקומות ועיקר' בסי' ע"ה ס"ק ל' ומ"ג ודברי
דאביי דאמר משו ספק מלוה ישנה יש לו עליו א"כ הרמב" ה ה דברי הרשב"א בתוס' כמבואר בש"
ג כא ניחא ליה לטעו חטפתי ודידי חטפתי ולשבע ואול ליישב דברי הב"ש שלא יקשה עליו קושית
שאי העד יודע מלטעו לא חטפתי ולשבע נגד העד הח" בסי' קט"ו ולומר דס"ל כסברת הרמב"
דא לא ישבע הוי מגו כי יחשוב שהעד ידו אותו וריב" בתוס' וכ"כ הב"ש להדיא דבריו אליבא
