Page 667 - 4
P. 667
Ì˙Áלסימ קלא )א( Êί˙ ¯ÙÂÒ
מעונה דא הוא בעל פליפוס דא"א לה להתקרב בש הב"ח ביו"ד סי' רנ"ג וכ הט"ז ש דהיינו
אליו דיוציא ולא אמרינ הרי אנוס הוא ומ"ש חיוב שהבעל ייחד לאשתו נשואה קוד החופה כלי כו'
דעונה מחויב דמזונות ואול הרמב" פ' י"ב מה"א ושמי כ וכ וכתב שווי בכתובתה דקדק לשו
וא הוא עני ביותר ואי יכול לית לה לח שהיא ממושכני וכ בעי לאוקמ' במטלטלי א במתני'
צריכה כופי אותו להוציא ויהי' כתובתה חוב עליו גופא אמאי נקנו ממושכני לפמ"ש אפי' רק
וצ"ע דלעני מה קאמר שיהא כתובתה חוב עליו משועבדי לכתובתה אי יכול למוכר בלא דעתה
דהרי א כשיש לו נכסי כדי כתובתה ראוי שיהי' רק דעתה עכ"פ יכול למוכר סת ותטרו האשה
הדי כ לדעתו כדאמר ובאמת הב"י בש"ע סי' ע' כתובתה וזה יכול לעשות בלא רשותה מה שא"כ א
לא העתיק דיהא כתובתה עליו חוב א הרמ"א הוסי ממושכני לאשה מטלטלי דאינו רשאי למכור כלל
סו לשו הרמב" ובב"י בסימ קנ"ד כתב דיוציא וקצת יש לתמוה על הר"ש שרצה לומר דמאתי זוז
וית כתובה והרמ"א לא הגי' ש כלו ואולי כוונתו שאמרו שאינו רשאי ליטול היינו לו ולאשתו
ג"כ שית כתובה כשיהיה לו או דש מיירי שאינו והמרדכי ריש ב"ב הביא סברתו ולא הביא דחייתו
רוצה להרויח ולהשתכר דהת וודאי יוציא וית דא"כ משמע דא אי לו אשה ובני אינו רשאי
כתובה אבל מכל מקו צרי ביאור דעת הרמב" כי ליטול א יש לו רק מנה וא"כ אמאי א ממושכני
רחוק הוא שיהיה לשונו הצח ל"ד ורק אורחא לאשה בכתובתה נוטל ומשמע ודאי א דיש לו מנה
דמילתא נקט וג לומר דלרבותא קאמר דל"מ כשיש ואי אוכלת ממתנות עניי תרשנו למכור את
ש שיעבוד על כתובתה דא יוציאנה תתפרנס הממושכ לה וא נאמר כי לדעתו אפילו א תרצה
בכתובתה דיוציא וית כתובה אלא אפי' אי לו כלל להרשותו אי צרי למכור כיו שה משועבדי
וסד"א דלא תרוויח בגירושי קמ"ל דאפ"ה יוציא כל לכתובתה והיא אינה מוחלת את חובה רק שיעבוד
על המשכו ומ"מ משועבד הוא לה וכתובתה אינו
זה דחוק ואתי מרחוק. רשאי למחול א"כ שוב לא חייבו אותו שיאכל מה
שמשועבד ולא יהיה לו לפרוע כתובתה והתירו לו
ÈχÂדעת הרמב" דאחרי דכ"ע מודו דלרב באומר
מתנות עניי .
איני ז ואיני מפרנס כופי בשוטי להוציא
כמבואר בתוס' ריש פרק המדיר ואפילו לדעת ÌχÂלאשר האשה אי רצונה כלל למכור את
הירושלמי שכתבו התוספות דאי כופי רק במילי
מ"מ באומר איני ז מודה דכופי וכמ"ש הר" ס"פ הקרקע המשועבדת לכתובתה ותאכל ימי
המדיר בש הירושלמי אמת כי ברא"ש ביבמות פרק מספר ואח"כ לא יהי' לה לא מזונות ולא כתובה רק
ו' סו סימ י"א משמע דלתי' בתרא א באומר איני תובעת כתובתה ג האיש אי דר זה ישר לפניו רק
ז אי כופי בשוטי אבל צ"ע מ הירושלמי שהביא חפצו למכור את החלק הטוב מ הבית ולשל חוב
הר" הנ"ל ויותר מבואר בירושלמי שהביאו היתו בנה ומאת הנותר בידו רוצה להחיות את
התוספות בגיטי וכ הרא"ש ש ובב"ב בחזקת אשתו בלח צר כאשר יאתה לידו ובזה לא יהי'
הבתי דנכרי שעשו מעשה כישראל באומר איני ז לאשה שיעבודו על כתובתה בזה יש לעיי א הדי
ואיני מפרנס כשר מוכח דהיינו בשוטי דקאי על שוה לעני שאי לו כלל לתת אפילו לח דלדעת
מתני' ובנכרי חובטי אותו וכמ"ש התוס' והרא"ש הב"י שסת כדעת הסוברי דכופי להוציא דהרי
ג לא שיי כפי' במילי בנכרי ושיצטר בית די פסיק ואמר דכל שא"א לכפותו לזו כופי אותו
ישראל לקחת נכריי לכפי' זו .ואולי א הרא"ש לא
בא לומר דאי כופי בשוטי באמת באומר איני ז להוציא.
רק דכלפי שכתב בתחילה שסמכו לומר דכ"מ ששנו
חכמי במשנתינו יוציא וית כתובה היינו ע"י שוטי ˙Ú„‰Âנות כ דהרי ע"כ טע הסוברי דכופי
מדקאמר רב יוציא כו' ושמואל השיב עד שכופי
אותו להוציא יכפוהו לזו וא לא היה במשמע יוציא באי לו לזו ותקשי להו הא דכ' רבינו
ע"י כפייה מאי ידע שמואל דרב ע"י כפייה קאמר ירוח בש ר"ת דמ"ש מב"ח עני כשאי לו לשל
ועל זה אמר הרא"ש דבאמת לא פסיקא ליה לשמואל וצ"ל דב"ח וודאי כשאי לו א"א לעשות לו דבר ולא
דרב סובר כופי בשוטי רק דאותו כפייה שיש ל ליסרו על חנ אבל האשה שנשאת לו על דעת שית
עליו להוציא יש ל עליו על מזונות אבל מודה שארה וכסות כל שאינו משלי' חוקה חייב להוציא
כי לא על דעת כ נשאת לו מעתה הרי היא נשאת
לו ע"ד שיהי' שיעבוד כתובתה קיימת ויזו אותו
משלו לא שתאכל היא את שיעבוד כתובתה ומ"ש
