Page 151 - 28222
P. 151
אמצע שום מקום
האידיאולוגיות עד כלות :לוותר על כל ביטוייו של האני הפרטי כדי
להתמזג באידאה המופשטת .רק כך יהוו סימבול חדש ,בן ארץ עבר,
של אדם־המחר .אני אהיה האלכסנדר זייד הבא ,שיפוסל לא על סוסה
אמוצה ,אלא על אנדרטה קולחוזאית ,חשב לעצמו .אולי עם האישה
המסוימת הזאת ,ילנה —
אך אם אנשא לה ,לא אהיה עוד ראוי להנצחה שכזו —
שני ירעם כנרתיים רעמו בלבו .שני כינורות ניגנו צליל סוער ,אך
סותר ,בנפשותיו.
ילנה שתקה.
עדיין.
ירעם כנרתי נע בין תורנויותיו ההתנדבותיות לבין צריפו שבו ישב
וכתב את האפוס שלו ,שתיאר את הוויכוח בין שני גברים :ערבי־מאמין
וקומוניסט־עברי ,ויכוח שמסתיים ,איך לא ,בכנסיית הדורמיציון,
ברגע דנדון הפעמון .באמצעות הביטוי האישי ,בדמות הקומוניסט
העברי ,גילה ירעם אט־אט שכבות נפש שיכלו להיפלט החוצה
כצדפות מן הים רק באמצעות האלטר־אגו הספרותי המורכב שלו,
ובהיחשף השכבות מצא את עצמו ככה סתם באמצע החיים לבדו,
ומבקש אהבה ,מבקש חום ,מבקש לו בית ואישה וילד ,והאישה ממש
כאן מעבר לקיר ,והיא שותקת את עצמה לדעת ,מביטה בנחישות
בעיניה הכפריות של אשת הפועל הקולחוזאי .וילנה רצתה לומר לא,
לא מתאים ,לא עכשיו ,לחמוק ,כמו הדוד משיר השירים ,ולשמוע
ממנו שיקוף שיבהיר כמה חלולות מילותיה ,אבל הקול לא יצא
ממעיין שפתיה החתום .וכמו סוניה ,שענתה ליצחק ברצינות כשזה
הציע לה סוף־סוף נישואים ב"תמול שלשום" העגנונאי ,שהיה מונח
על ארון הלילה שלה בחדרה מיום שבו נדפס ,כמעט סמוך לבואה
אל הצריף ,נמלכה בדעתה אם לענות לו ברצינות ,להסביר למה לא,
ועדיין קולה שתוק .האני הפרטי של ילנה נחשף במערומיו ,והנה אינו
151