Page 151 - 28222

‫אמצע שום מקום‬

‫האידיאולוגיות עד כלות‪ :‬לוותר על כל ביטוייו של האני הפרטי כדי‬
‫להתמזג באידאה המופשטת‪ .‬רק כך יהוו סימבול חדש‪ ,‬בן ארץ עבר‪,‬‬
‫של אדם־המחר‪ .‬אני אהיה האלכסנדר זייד הבא‪ ,‬שיפוסל לא על סוסה‬
‫אמוצה‪ ,‬אלא על אנדרטה קולחוזאית‪ ,‬חשב לעצמו‪ .‬אולי עם האישה‬

‫המסוימת הזאת‪ ,‬ילנה —‬
‫אך אם אנשא לה‪ ,‬לא אהיה עוד ראוי להנצחה שכזו —‬
‫שני ירעם כנרתיים רעמו בלבו‪ .‬שני כינורות ניגנו צליל סוער‪ ,‬אך‬

‫סותר‪ ,‬בנפשותיו‪.‬‬
‫ילנה שתקה‪.‬‬

‫עדיין‪.‬‬

‫ירעם כנרתי נע בין תורנויותיו ההתנדבותיות לבין צריפו שבו ישב‬
‫וכתב את האפוס שלו‪ ,‬שתיאר את הוויכוח בין שני גברים‪ :‬ערבי־מאמין‬
‫וקומוניסט־עברי‪ ,‬ויכוח שמסתיים‪ ,‬איך לא‪ ,‬בכנסיית הדורמיציון‪,‬‬
‫ברגע דנדון הפעמון‪ .‬באמצעות הביטוי האישי‪ ,‬בדמות הקומוניסט‬
‫העברי‪ ,‬גילה ירעם אט־אט שכבות נפש שיכלו להיפלט החוצה‬
‫כצדפות מן הים רק באמצעות האלטר־אגו הספרותי המורכב שלו‪,‬‬
‫ובהיחשף השכבות מצא את עצמו ככה סתם באמצע החיים לבדו‪,‬‬
‫ומבקש אהבה‪ ,‬מבקש חום‪ ,‬מבקש לו בית ואישה וילד‪ ,‬והאישה ממש‬
‫כאן מעבר לקיר‪ ,‬והיא שותקת את עצמה לדעת‪ ,‬מביטה בנחישות‬
‫בעיניה הכפריות של אשת הפועל הקולחוזאי‪ .‬וילנה רצתה לומר לא‪,‬‬
‫לא מתאים‪ ,‬לא עכשיו‪ ,‬לחמוק‪ ,‬כמו הדוד משיר השירים‪ ,‬ולשמוע‬
‫ממנו שיקוף שיבהיר כמה חלולות מילותיה‪ ,‬אבל הקול לא יצא‬
‫ממעיין שפתיה החתום‪ .‬וכמו סוניה‪ ,‬שענתה ליצחק ברצינות כשזה‬
‫הציע לה סוף־סוף נישואים ב"תמול שלשום" העגנונאי‪ ,‬שהיה מונח‬
‫על ארון הלילה שלה בחדרה מיום שבו נדפס‪ ,‬כמעט סמוך לבואה‬
‫אל הצריף‪ ,‬נמלכה בדעתה אם לענות לו ברצינות‪ ,‬להסביר למה לא‪,‬‬
‫ועדיין קולה שתוק‪ .‬האני הפרטי של ילנה נחשף במערומיו‪ ,‬והנה אינו‬

‫‪151‬‬