Page 158 - 28222
P. 158
שרה פכטר
הוצאתי את חולץ הפקקים העטוף בסרט אדום' .הנה לכם ,יותר לא
תצטרכו להטריח את עצמכם ',הגשתי להם את החולץ בחיוך זחוח.
פתאום ראיתי את הפנים שהתעננו למראה הסרט האדום שעטף
את החולץ .הם השאירו אותו על השולחן והלכו .לא הלכו ,ברחו.
ואני ,מול הסרט האדום ,הרגשתי איך איבדתי ברוב טיפשותי את
העולם הבא שלי .הבנתי שחלק מהעונג שלהם ,חלק מהחיים שלהם,
היה לבוא ולפתוח אצלי את הבקבוקים ,וליהנות ,בדרכם שלהם,
מביקור שכנים חביב .כשעברנו לכאן ושי התחיל להגיע אלינו,
הבנתי שהוא פשוט לא יוצא מהבית ,בודד לגמרי־לגמרי .את רואה,
הוא בא לכאן ולא מוציא הגה ...זה אולי המגע האנושי היחיד שלו
במשך השבוע ...אין לי מושג ממה הוא ניזון ,כנראה מהקופסאות
הללו — קרות ומשומרות; לא אוכל טרי ,לא תבשיל חם .אנחנו מה
שעומד בינו ובין הבדידות ".אמא סיימה את דרשתה בנשיפה וקמה
להגיש את המנה האחרונה .זה היה תמים מאוד ,חשבתי לי לימים,
כל הטיעון הראשוני הזה על הפותחן ועל הבדידות .איך שאנחנו
רואים את הכול במבט צר כעולמה של נמלה .המרחב צר כל כך,
ועדיין בני האנוש מוצאים להם חללים עצומים להיחבא בהם זה
מפני מגעו של זה.
"אמא ,תזמיני אותו לאכול איתנו ",דרשתי.
והיא צחקה" .את חושבת שלא הזמנתי אותו?" התביישתי .ברור
שהיא הזמינה אותו ,ברור שהוא סירב.
***
חריטונוב הגיע אל הבית של דבורה ,אבל התברר ש"השבת לא".
דבורה היתה במצב של צירים — היא עמדה ללדת בכל רגע .פטי
תיכנן לנסוע איתה; לא מצב לארח .אבל האוכל נשאר.
"קחו אוכל בקופסאות פלסטיק ותאכלו בבתים שלכם ",אמר ,תובע
158
