Page 159 - 28222
P. 159
אמצע שום מקום
שהבית יהיה שקט ,דבורה היתה צריכה שקט עד שתחליט שהגיע הזמן
לאמבולנס.
לחריטונוב לא היה בית.
הוא נטל את הקופסאות כתוהה להיכן יפנה ,ומישהו אמר לו" ,לך
ללווינשטיין ,הם מכניסי אורחים ".והוא הלך .אלינו.
ליד הקרוואן שלנו שוטט לו שי .ריחות האוכל וקולות האדם
משכו אותו כעש אל האור .הוא שוטט ,מתחבא מאחורי האיקליפטוס
הגדול ,שעד שנעקר בגרזן אכזר ,וזה היה רצח ,תאמינו לי — היה
מחבוא מצוין כדי להביט ממנו אל הבית הלווינשטייני.
חריטונוב נכנס עם הקופסאות של דבורה.
שי ראה אותו ,אך דמותו לא אמרה לו כלום.
הסעודה התקדמה .קולות המשוחחים נשמעו היטב דרך החלון
הפתוח .משהו ברוגע שלי ושל הוריי גרם לחריטונוב לספר את סיפורו.
שי שמע מבעד לחלון הפתוח את השם "ילנה שטייקוביץ'",
ובשרו נעשה חידודים־חידודים .כל הבדידות הנוראה שלו ,שהתנקזה
בהשפלת־הפותחן ,הציפה את דמו.
שי נכנס פנימה ואמר לחריטונוב" ,אני הבן של ילנה".
חריטונוב ההמום — בן מעל לשבעים ,אך צעיר ברוחו וחסון — לא
עיכל את הדברים .יזרעלביץ' סיפר לו מי הוא ,והאהבה הנושנה לילנה
עשתה משהו לזקן־הבודד שנפשו הולחמה כעת בנפשו של המתבגר־
הבודד ,במין אהבה עגנונאית מוזרה המשמרת את עצמה בדילוג בן־
דורי.
שי כבר לא נזקק לפותחן .חריטונוב "אימץ" אותו .אלא שחריטונוב,
שישן בחדר פנימייה בישיבת מיר ,לא היה יכול לשמש אבא למתבגר
שלו ,כמובן.
***
159
