Page 56 - 28222

‫שרה פכטר‬

‫להן נמען שיצטרך‪ ,‬היא מקווה‪ ,‬להשיב‪ .‬היא צרחה את נשמתה‪ .‬לאן‬
‫נעלמת? איפה היית כל השנים‪ ,‬כשהייתי צריכה אותך? איך עשית את‬
‫זה לאמא? איך עוזבים ילדה בת שמונה? את המכתבים לא הזכירה‪,‬‬
‫לא רצתה לתת לו את התענוג הזה‪ ,‬לא רצתה להעביר את עצמה את‬
‫ההשפלה הזאת‪ .‬הוא לא ענה‪ ,‬והשיחה סטתה לכיוונים הבנאליים של‬
‫איך קוראים להוא וכמה את מרוויחה בעבודה‪ .‬ממש כמו שגרה‪ .‬ואז‬
‫שוב למה‪ ,‬ואין תשובה‪ ,‬ושוב‪ .‬ככה עברה עליהם השבת‪ .‬רגע צועקים‬
‫ובמשנהו בוכים‪ ,‬רגע מתחבקים וצוחקים‪ ,‬ובמשנהו מבקשים תשובות‪.‬‬
‫בסעודה שלישית נרגעו הרוחות‪ ,‬והם ישבו כמו משפחה רגילה —‬
‫והפעם "באמת"‪ ,‬כלומר ללא התפרצויות ושתיקות בהתאמה — כאילו‬

‫שיחקו כולם את תפקידיהם זה שנים רבות‪.‬‬
‫לאחר שהבדילו‪ ,‬הוא דיבר לבסוף‪ .‬סלחי לי‪ ,‬בתי‪ ,‬הוא אמר‪ ,‬אני‬
‫יודע שפגעתי בכן‪ ,‬ואין לי ממש תירוץ להסביר את הבריחה שלי‪,‬‬
‫נבהלתי מהעול‪ ,‬נבהלתי מהקשיים בארץ‪ ,‬ופשוט ברחתי‪ .‬אני כל כך‬
‫גאה בך ובמשפחה שלך‪ ,‬ואני רוצה שנמשיך עם הקשר שלנו‪ .‬זה היה‬

‫הכול‪ .‬הכי בסיסי‪ ,‬הכי מתבקש‪ ,‬אבל חלול‪.‬‬
‫שתי דמויות התרוצצו בה‪ .‬הילדה הקטנה שעורגת לאבא‪ ,‬ורק‬
‫רוצה להניח ראש על ברכיו ולשמוע שהכול בסדר והוא חזר‪ ,‬והשנייה‪,‬‬
‫שכולה כעס ואימה‪ ,‬חרפה‪ .‬הכול התערבל בתוכה‪ .‬עדיין לא ענתה‬
‫לו‪ ,‬שוב קפואה כמו ברגע שנכנס הביתה‪ .‬ואז נעו עיניה סביבה‪ ,‬והיא‬
‫ראתה את המבט בעיני הילדים שלה שהתרגשו לקבל סבא אל החיים‬
‫שלהם‪ .‬והיא השיבה — אמא יותר מהכול — בלי מילים עקיפות אמרה‪,‬‬

‫כן‪ ,‬אבא‪.‬‬
‫הוא נפרד מהם לשלום ונסע אל המלון שלו בירושלים‪ ,‬והיא‬

‫נותרה בסערת רגשות‪ .‬עוד לא יודעת מה מחכה להם‪.‬‬
‫ומה שחיכה להם בבוקר היה הודעה מהמלון שאבא שלה קיבל דום‬

‫לב באמצע הלילה‪.‬‬
‫וככה היא קיבלה אבא לעשרים וארבע שעות‪ .‬נטו‪ .‬ודי‪.‬‬

‫‪56‬‬