Page 57 - 28222
P. 57
אמצע שום מקום
היא לא ידעה כמה צער חשים על אבא שנעלם לעשורים וחזר
לשעות של צעקות ובכי ושמחה ותקווה וסליחה ומחילה.
הימים הבאים עברו עליה בטשטוש חושים ,הוא זכה לקבורה
יהודית מכובדת .אשתו הגויה לא הגיעה .בשנים האחרונות ,גילתה,
הם חוו קשיים בחיי הנישואים .אולי זה מה שגרם לו לחזור ולחפש את
המשפחה שלו ,ואולי החיפוש הפנימי שלו אחר משפחתו הוא שגרם
לו להיפרד אט־אט רגשית ומעשית מאשתו השנייה ,או גרם לה להבין
אחרי כל העשורים שלבו שם הרחק .בירושלים.
כך או כך ,היא ישבה שבעה.
הגעתי לשבעה עם צלחת עוגיות שאמא שלחה לשכנה שכולם
אהבו לבקר ,כי בדרך כלל העוגיות של תהילה מאפילות על שלהן.
היא ישבה ולצדה מזוודה.
"המזוודה של אבא שלי מהמלון ",תהילה צבטה את לחיי ,הייתי
הרי בסך הכול ילדה קטנה שהבינה באותו הרגע שכל קרוואן הוא
סיפור ,וכל מי שגר ביישוב הזה הוא לב קרוע ,שסוע ,קפוא ,שמח,
מקבץ של לבבות .ובחוש הבנתי שאם תסתובב בין הקרוואנים ,תלמד
להבין את החיים ,אם רק תיכנס לכל קרוואן ,תחקור את הקירות
ותקשיב לסודות ,היא תצא עם תואר ,בשקט ישבתי בצד ועקבתי אחר
תהילה שפתחה את המזוודה ופרצה בבכי .היא שלתה ממנה ערמת
מכתבים צרורים בגומייה .המכתבים שלה .כל המכתבים שלה .הוא
אהב אותה .הוא קרא אותם .קראתי ואין עונה .אבל התשובה היתה
פה .הלב שנדם בירושלים שב הביתה .והלב שנדם החיה את לבה,
שעכשיו היה חי סופסוף .חי עד מאוד .כי תהום אל תהום קורא ולב
אל לב יביע.
אז קיבלתי סיפור על אבא שלה ,ועוגת שמרים פריכה ,וערמת
מכתבים לקריאה .הבנתי שזה המכתב הראשון על החיים שאני קוראת,
והקרוואן הבא מחכה לביקור שלי.
57
