Page 89 - 28222

‫מסע העצמאות של חוה‬

‫מלחמת לבנון כשעוד קראו לה שלום הגליל‪ ,‬תחושה של מצור‪ ,‬של‬
‫מכות ניחתות כמו טיווח פגזים ועוד מעט יט ּווח גם ביתה‪ ,‬עד שתפסה‬
‫את עצמה בתוך החרדה המתעצמת במעין התבהרות פתאומית של‬
‫התעוררות מחלום אבל הרי ַאת כבר‪ ,‬את הרי כבר‪ ,‬הרי את הראשונה‪...‬‬

‫כשהיא חושבת על זה עכשיו‪ ,‬איזו בדיחה‪ .‬איזו בדיחה איומה‪ .‬כאילו‬
‫שהחשבון שלה עם הגורל כבר סגור‪ .‬כאילו שזה פועל כמו חיסון‪.‬‬
‫שזה משריין אותה בפני משהו‪ .‬נותן לה זכות להתעלם מכאבם של‬
‫האחרים‪ .‬אבל אין ספק שהיה זמן שכך הרגישה‪ ,‬אוטמת את עצמה‪,‬‬
‫מקשה את ליבה‪ .‬בכל אופן אחרי אותם צהריים היא יצאה לעבוד‬
‫בגינה‪ .‬היא הייתה שקועה בשתילה‪ ,‬כורעת על ברכיה‪ ,‬גבה אל‬
‫הרחוב‪ ,‬כששמעה מישהי לואטת את שמה‪ .‬מבלי להניח את השתיל‬
‫והדקר מידיה היא הזדקפה ופנתה אל עבר הקול‪ .‬במרחק כמה עשרות‬
‫מטרים‪ ,‬מעברו השני של הכביש‪ ,‬בדיוק בנקודה בה מתחילים בדרך‬
‫כלל כלבי השכנים לנבוח בשעה שהיא מרחיקה עד אליהם כדי‬
‫להתבונן מן החוץ אל ביתה‪ ,‬ניצבה דמותה התמירה של אמא של‬
‫אודי‪ .‬זה כחמש שנים‪ ,‬מאז מלחמת לבנון‪ ,‬לא החליפו ביניהן כמעט‬
‫מילה‪ .‬לא שקודם הן הרבו להיכנס זו אצל זו‪ ,‬כפי שגם אל שאר‬
‫השכנים כמעט שאיננה נכנסת‪ ,‬אבל אי־הכניסה במקרה הזה הלכה‬
‫וצברה מועקה‪ .‬מאותו היום הראשון של הפלישה‪ ,‬כשמנש'קה נכנס‬
‫הביתה והכריז בהתלהבות‪" ,‬טור הטנקים שלנו עומד בשערי צור ואין‬
‫לנו אף פגוע‪ ",‬והיא‪ ,‬למרות הצמרמורת שחשה לא העזה להיכנס איתו‬
‫לעימות‪ ,‬סומכת על מקורותיו‪ ,‬מניחה לנימוקיו הביטחוניים לשכנע‬
‫אותה‪ ,‬ובייחוד מהרגע שנודע לה שבשעה ההיא עצמה היה כבר גופו‬
‫של אודי לגמרי מכוסה וסגור על אלונקה‪ ,‬מחכה לרכב הפינוי שלא‬
‫הגיע כי כל הדרכים היו חסומות‪ ,‬מאז איננה מוצאת לה מנוח‪ .‬כאילו‬
‫מנש'קה באופן אישי גזר את דינו של אודי‪ ,‬וחוסר תגובתה שלה‬
‫באותה שעה הפך גם אותה לשותפה שווה‪" .‬חוה‪ ",‬היא שמעה שוב‬
‫את שמה‪ ,‬מבוטא כמעט בלחישה‪" .‬יעלה‪ ",‬היא זוכרת שענתה כמעט‬

‫‪89‬‬