Page 135 - 9322
P. 135
המורדת — אל החופש בברלין |135
"את כועסת כי אין כאן יותר יהודים ,נכון ,אמא?" שאל יצחק.
"נראה לי שכן .אבל גם חשבתי שיהיה יותר מה לראות .זאת היתה
הקהילה היהודית הכי גדולה בספרד .ביקרנו במסגדים ובכנסיות בכל
מקום — אותם לא הרסו .למה לא היו יכולים להשאיר רק טיפ טיפה
בשבילנו?"
ידעתי אז שאיני צריכה לקחת את זה בצורה כה אישית ,ובכל
זאת הרגשתי כך ,משום שבמובן מסוים ראיתי בכך אישור למה
שסבי וסבתי הבטיחו לי תמיד ,שיש איזה מין דחף קדמון למחות
את קיומם של יהודים ,למעשה ולזיכרון ,ועכשיו חשתי על בשרי את
איום המחיקה; כי בלי עבר שישקף את ההווה שלי ,הייתי אנוסה לצוף
במצב נטול השורשים הזה ,שעורר בי תרעומת עמוקה .לא היה דבר
שרציתי יותר מלכפות על החברה סביבי בכוח הזרוע להודות ָּבאמת,
להודות שהייתי חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה שלה.
הייתי מוכנה לעזוב ,אבל בדרכנו החוצה מהרובע ,שהיה מוצף
עכשיו גברים ונשים לבושים באופנתיות שלגמו קפוצ'ינו ,עברנו על
פני בוטיק תכשיטים קטן .בחלון הוצגו לראווה מגיני דוד קטנים.
הצורף היה גבר מבוגר שלא דיבר אנגלית ,אבל הצבעתי על אחד
שמצא חן בעיניי ,והוא נקב במחירו .הנחתי את הכסף על השולחן,
והוא פתח את התיבה והוציא מתוכה בעדינות את השרשרת .הוא
הסתכל עליי ועשה בידיו תנועת ענידה במבט שואל על פניו.
"כן ,אני רוצה לענוד אותה ",אמרתי .הסטתי את שערי הצדה
והנחתי לו לסגור את התפס על עורפי .למראה מגן הדוד מתמקם על
הסוודר שלבשתי ,הרגשתי כאילו קיעקעתי אותו בעורי.
יצאתי מהחנות עם מגן הדוד מתנוסס על עצם הבריח ,בלי
להסתירו תחת הסוודר .חשבתי על מילנה בפריז וזקפתי את ראשי
וצעדתי ברחוב ,אוחזת בידו של יצחק ודואגת לפגוש במבטו של
כל מי שעבר על פניי .הרגשתי כאילו אני מצהירה קבל עם ועדה
דבר־מה הנוגע לזהותי ,מעין הכרזה .אני יהודייה ,חשבתי והישרתי
מבט לפניםֵ .ייראו חיי ככל שייראו ,גם שורשיי נטועים כאן ,אולי
אלף שנים לאחור ,והם לגיטימיים לא פחות משלהם .אחרי הכול,
בספריית הטקסטים העבריים של סבי נחו כרכיהם של חכמי ספרד
