Page 137 - 9322

‫המורדת — אל החופש בברלין ‪|137‬‬

‫שכמעט ומחתה אותנו‪ ,‬וקיומי היה תלוי בעובדה שסבתי הצליחה‬
‫להינצל בעור שיניה‪ .‬לחזור למקום כזה היה שקול‪ ,‬למעשה‪ ,‬להסתכנות‬

‫ברנסנס־עצמי ובמחיקה־עצמית בו־זמנית‪.‬‬
‫יש אנשים שמדברים על אשמת שואה שעוברת בתורשה‪ .‬יל ֵדי‬
‫ניצולים מדחיקים את רגשותיהם ומקפדים את חלומותיהם‪ ,‬כך קראתי‪.‬‬
‫כל חיי נשאתי עמי ֵאבל‪ .‬לילות ארוכים עברו עליי בשכיבה במיטה‪,‬‬
‫כשאני מעלה בעיני רוחי את פניהם של כל אותם ילדים מתים‪,‬‬
‫מתייסרת למחשבה על קיומם שבוטל‪ .‬האם באמת באתי לעולם רק‬
‫כדי לחדש את המשפחה‪ ,‬כפי שנהג סבי לומר? האם הוטל עליי להביא‬
‫את נשמותיהם לעולם כדי שיוכלו לחיות שוב? או שמא היה זה מספיק‬
‫לשחזר את עקבותיהם‪ ,‬כדי שיוכלו להיראות — כדי שזיכרונותיהם‬

‫יוכלו לחיות ברוחי לעד?‬
‫בילדותי חלמתי לא פעם שאני נמצאת במחנה ריכוז לצד סבתי‪.‬‬
‫התעוררתי תמיד מתוך ידיעה ודאית ש ַמ ִתי‪ ,‬או עמדתי למות‪ ,‬וזאת‬
‫היתה איכשהו הוכחה לכך שעדיין איני חזקה מספיק‪ ,‬או מיוחדת‬
‫מספיק‪ ,‬לשרוד את מה שסבתי עמדה בו‪ .‬לעומתה הייתי חלושת־אופי‬
‫יבבנית‪ .‬הייתי עומדת מול הראי המוזהב בחדר סבתי כשלא היתה‬
‫בבית ולוטשת עיניים בעצמי במשך שעות‪ ,‬מנסה לדמיין איך הייתי‬
‫נראית על סף מוות‪ ,‬כשעורי תלוי על עצמותיי‪ ,‬כשעיניי שקועות‬
‫בגולגולתי‪ .‬מה היה שונה בה‪ ,‬עד שהיה ביכולתה להגיח מתהומות‬

‫הייאוש האנושי‪ ,‬שוודאי היו בולעים אותי בשלמותי?‬
‫האם האמינה בזכותה שאין־בלתה לחיים בצורה שאני לא יכולתי‬

‫אפילו לקוות לה?‬
‫לפעמים כשהבית היה ריק ושקט‪ ,‬הייתי מחטטת במגירות של‬
‫סבתי ומחפשת רמזים‪ .‬היה קשה ללמוד עליה משהו בכל דרך אחרת‪.‬‬
‫שאלתי שאלות רבות‪ ,‬אבל רק לעתים רחוקות היא היתה במצב רוח‬
‫לדבר כפי שדיברו הנשים בקהילה‪ ,‬שפיטפטו ביניהן בלי סוף על‬
‫נושאים פעוטי ערך‪ .‬תשובותיה התאפיינו בתמציתיות מסתורית‪.‬‬
‫אז במקום זאת אספתי באובססיביות מסמכים מרופטים ותצלומים‬
‫מצהיבים‪ ,‬התגנבתי למשרד של סבי לצלמם במכונת הצילום‬
‫הצבעונית‪ ,‬ואחר כך החזרתי את האוצרות שמצאתי למקום מחבואם‬