Page 138 - 9322
P. 138
138דבורה פלדמן|
המקורי .שמרתי תיקייה תחת המזרן ,מלאה עותקים של גלויות,
מכתבים ומסמכים .לא ידעתי מדוע אני חשה דחף כזה למלא בצבע
את קווי המתאר המעורפלים של העבר המשפחתי באותה תקופה,
עד כדי כך שעברתי בהרבה את דרישותיה של אותה משימה רבת־
חשיבות שקיבלתי בבית הספר ,אבל אני זוכרת שהתיקייה היתה
אחד הפריטים היחידים שלקחתי איתי כשעזבתי לבסוף את הקהילה.
השארתי מאחוריי שנים של יומנים ותצלומים אישיים ,אבל משום
מה הצלתי את אותה התיקייה מהמרתף המעופש שבו שכנה במשך
שנים באין נוגע .אותם מסמכים היו החיבור היחיד שלי לשורשיי ,לא
אלה הרדודים שניטעו בניו יורק ,אלא השורשים שנמשכו לאחור אל
תוך האדמה מעבר לאוקיינוס .לא ידעתי אז ,כשעזבתי ,שהתיקייה
עתידה להוות מרכיב מרכזי בכינונה־מחדש של תחושת העצמי שלי;
עדיין לא יכולתי לדמיין שכדי שיהיה לי עתיד ,יהיה עליי לחזור
הרחק לאחור לתקופות שהיו ואינן כדי לתמוך בו.
עכשיו פתחתי את התיקייה ההיא לראשונה זה שנים רבות,
עילעלתי בדפים הכתובים בשפות שונות וניסיתי להרכיב את הסיפור
שסיפרו .פתחתי מעטפה חומה ישנה ,מרופטת בשוליה המחוזקים
בסרט הדבקה חום ,שמצאתי תחובה בין שמיכות הפוך ההונגריות
שסבתי ערמה בעריסת העץ הישנה שעדיין ניצבה בפינת חדרה,
למרות שבתה הקטנה ביותר היתה אז בשנות השלושים לחייה .היה
בה דרכון ישן עם תצלום של סבתי כבחורה צעירה ,שערה הכהה
הסמיך מתנופף כאילו נשבה רוח ,אסוף בסיכה בצד הראש ,בנקודה
העבה ביותר .על פניה נח חיוך עייף ,כמו מישהי שהשלימה זה הרגע
משימה הרקוליאנית ,טיול ארוך ברגל או שחייה .התאריך היה ,1947
כך שהמשימה ודאי היתה התאוששות מפרכת מטיפוס .יהיה עליה
להתחיל להעלות מחדש את המשקל שאיבדה במחנה הריכוז ,לגדל
בחזרה את השיער ,להשלים עם אובדנו של הכול.
לדרכון של סבתי לא היתה כריכת עור מבריקה כמו שיש לזה שלי
עכשיו .הוא היה רק פיסת נייר קרטון מקופלת .הוא היה זמני .נאמר
בו חסרת מדינה באותיות שחורות מודגשות .זה היה דרכון שהנפיקה
הוועדה השוודית לזרים אחרי המלחמה ,כשהונגריה לא רצתה להכיר
