Page 151 - 9322
P. 151
המורדת — אל החופש בברלין |151
שסבתי פרשה על שולחן האוכל .היא סיפרה לי סיפורים על נשים
שהתחילו להכין לעצמן את הנדוניה בגיל צעיר ,סרגו ותפרו לעצמן
מצעים .תהיתי מי רקם את המפה הזאת.
ראש הכפר היה גבר רך־דיבור שנראה קצת מבוהל נוכח כל
המהומה .היה ברור שהכפר אינו מורגל במבקרים רבים .הוא מצא את
בית סבתי ,כך אמר לנו — היום גרה בו אישה זקנה ,הוא אמר ,דמות די
פופולרית בכפר .מדי יום היא יושבת על ספסל מחוץ לביתה ומדברת
עם כל מי שעובר .היא טוענת שהיא זוכרת את משפחתי ,אף על פי
שהיא כבר בת תשעים ומשהו.
"היא זוכרת את סבתא שלי?" ביקשתי מאנג׳ליקה לשאול את ראש
הכפר.
"אולי ",ענה ראש הכפר" .היא קצת מטושטשת ,אבל היא אומרת
שיש דברים שהיא זוכרת .שנלך אליה?"
הלכנו כברת דרך קצרה ברחוב הראשי ,הקרוי על שם המשורר
ההונגרי יאנוש אראני ,כולנו בקבוצה ,ושכנים צפו בנו מאחורי
השערים ,עיניים מצומצמות בחשד למראה התהלוכה הראוותנית.
"לאנשים בכפר הזה תמיד היו קשרים טובים עם היהודים ",אמר
ראש הכפר בהטעמה לזולטן ,והורה לו לתרגם" .ההונגרים ככלל לא
אנטישמים".
אחר כך דיבר ראש הכפר עם זולטן על תוכניותיו לעתיד היישוב,
ש ֵמח בעליל לארח ביקור רשמי בכפרו הקטן ,ואנג׳ליקה תירגמה לי
בלחש שעה שצעדנו בעקבותיהם .הכלכלה מבוססת על חקלאות ,הוא
אמר ,אבל אוכלוסיית בני הרומה צברה איכשהו די כסף לרהט את
בתיה בפאר לא קטן ,ואפילו אני יכולתי לשמוע את הסרקזם בקולו.
ראש הכפר העריך ,שלפחות חמישים אחוזים מתושבי האזור הם
כיום בני רומה .אבל בעבר שיעור היהודים היה כזה לפחות ,חשבתי
לעצמי ,ותהיתי אם היה מביע מורת רוח דומה נוכח העובדה ההיא.
אני מניחה שקל למדי לא לעסוק באנטישמיות כשלא נותרו יהודים
לשנוא בסביבה.
אישה כהת־עור בעלת נחיריים רחבים ושיער צבוע בכתום לוהב
חצתה את הרחוב לפנינו ,דוחפת עגלה מלאה שקיות ניילון שחורות.
